דמיאן התבונן באבן הירוקה, תמוה. יכולת לחשוב שזו איזמרגד, או משהו דומה, אם היא לא הייתה מתחילה לקפצץ ולשיר.

"המשפשף אבני, קסמי

אינו יהיה אדם

יהיה, אלא, אל מקסים 

מדהים, גדול ורם"

האבן נשמטה מידיו. רגליים אדומות כאודם, שיניים צהובות כענבר ועיניים כחולות כקוורץ התפצפצו להן מתוך האבן אל חוצה, וחיוך גדול ושנהבי צחקק לעברו.

"הו, אני כ"כ זקוק למתיחה, כבר עשרים וארבע שנים, שלושה חודשים, שבוע וחצי וחמש דקות וארבעים שניות לא יצאתי אל מחוץ לביתי" אמרה האבן.

"ביתך?" שאל דמיאן.

"האדמה היא ביתי, האבנים הן חברותיי, השמיים תקרתי והעלים הם אויביי" ענתה האבן בפואטיות.

"אהה" אמר דמיאן.

האבן הזעיפה פנים למשמע התגובה המזלזלת קמעה של הג'ינג'י הגבוה במכנסי הג'ינס המשופשפים.

"הממ, סליחה, לא התכוונתי לפגוע בך..." אמר דמיאן.

"אוח, זה בסדר, צעיר, ומה ברצונך מעבדך?" שאלה האבן.

"ומה את מסוגלת לעשות? לגרום לאבנים בעולם לצאת למלחמה נגד הגזרים ולהביס אותם?..." חשב דמיאן בקול רם.

"א נ י   ב ן !!!" צווח האבן, כאילו במטרה להחריש את שותפו.

"בסדר, בסדר!" אמר דמיאן מופתע.

"אני יכולה להביס גזרים ואלים כאחד,

אני מסוגלת לאכול את החוף ולשתות את הים,

 אני יכולה לגרום למלחמת אבנים ומלחמת עולם,

אני יכולה להניע הרים ממקומם;

כל דבר שרק תחפוץ בו,

אני שלך עד יום מותך,

מחויבת לעשות כל מה שברצונך" שרה האבן בסלסול האופייני לימי הביניים, כאילו היה זה שיר שטבוע במוחה ומחכה להתפרץ ביום מן הימים.

דמיאן רצה לפרוץ בצחוק, אך פחד שהאבן המוזר יצווח שוב.

"בסדר..." אמר דמיאן, כאילו מתכוון להמשיך, אך האבן קטע אותו:

"אתה לא מתכוון לומר לי את שמך? כלומר, אנחנו אכן תקועים יחד עד לשארית חייך"

"שמי דמיאן,"  אמר והוסיף "ושמךְ? אהה, שמךָ! שמךָ!!"  תיקן את עצמו מיד כאשר האבן החלה להכות אותו באגרופיה העשויים מבזלת.

"טוב יותר כך," שמח האבן, "דמיאן זה שם נהדר. לא כמו אדם, האדם הנורא וטוב הלב שהיה לפני, לא כמו לוציפר, האדם האפל והנורא שהיה עוד לפני. אתה נשמע, באמצע כזה. ושמי הוא אוֹרִיאַקְס, נעים להכיר"

"אוריאקס. זה שם מעניין"

" מאוד" אמר אוריאקס כממתיק סוד, "מאוד".

"מה אני אמור לעשות עכשיו?" שאל דמיאן.

"עלייך להטיל עליי כל משימה שהיא, ובנקיפת אצבע אבצע אותה. אתה יכול לבקש שליטה בעולם, מוות המוני, הריסת מוסדות וכל שאר הדברים שאתם, האנשים, חושבים עליהם" ענה אוריאקס.

"מ... מוות המוני?" שאל דמיאן בחשש.

"אכן כך," אמר אוריאקס והוסיף, "לבקשות שלך אין חוקים, אין כלום. כל מה שתרצה, יתבצע באצבע צרדה אחת. רק בקש, וזה יתגשם".

"אם כך," דמיאן הרהר, "הבקשה הראשונה שלי היא ליז".

דמיאן היה מאוהב בליז מאז שהיה בכיתה ה'. היו לו הרבה חברות, ואת כולן הוא אהב, אך תמיד אהב את ליז בסתר.

גם כעת.

היא הייתה בעלת שיער חום ועיניים כחולות צלולות, וחיוך מתקתק שהתפרש לאורך כל פרצופה הצר והרזה.

"ליז? אתה חושב שלומר לי 'ליז' מספיק? אם אתה לא רוצה את המונה ליזה לידך במיטה מחר בבוקר - ורק שתדע שהיא הייתה מכוערת בטירוף, למרות כל מה שאומרים, אז אל תנסה - תפרט" אמר אוריאקס בעודו לועס גבעול ירוק שקטף מהקרקע האירית הפוריה.

"ליז דונאס, רחוב המרכבות 34, מיקוד 45634, ת.ד...." דמיאן רצה להמשיך (הוא ידע את תא הדואר שלה, את תעודת הזהות שלה, את מספר הרכב שלה וגם את הסיסמא ומספר החשבון שלה בבנק, והוא עדיין התכחש לכך שהוא אובססיבי לגביה).

"טוב, טוב, טוב! המוח שלי אולי נראה גדול במיוחד אך גם בו אין מספיק מקום לכל השטויות שאתם, בני האדם, מכניסים לעצמכם לראש!" ענה לו אוריאקס, מעקם אפו.

דמיאן הסמיק.

"מה אתה רוצה ממנה? דייט, חברות, נישואין, סקס? אתה צריך לומר לי, אתה יודע!" אוריאקס כבר התחיל להתעצבן. נראה שדמיאן היה שקוע במחשבות.

"אני רוצה שהיא תהייה שלי. שהיא תאהב אותי. זה מה שאני רוצה." אמר דמיאן, לבסוף.

אוריאקס הניד בראשו כלא מבין, ונקף באצבעו.

"היא אוהבת אותך. עכשיו, אתה מוכן לבקש קצת אוכל? הבטן שלי נדבקת לגב" אמר אוריאקס.

דמיאן שם לב שאין לו בכלל בטן, והפה שלו לא נפתח, אך הוא לא שאל שאלות וביקש אוכל.

אוריאקס נקף באצבע הבזלת ושולחן עמוס כל טוב נחת מהשמים.

דמיאן נתקף רעב פתאומי והחל לזלול את ארוחתו. אוריאקס הוציא לשון רוזקוורץ ורודה לגמרי וליקק את האוכל, לאחר מכן תפס אותו בעזרת הלשון ומשך אותה עמוק אל תוך גופו האיזמרגדי.

דמיאן לא שם לב למראה הנוראי של העוף בתוך האבן היקרה, עמוק.

כשגמרו לאכול, דמיאן היה עייף, שבע וטוב לב. הוא פשוט נרדם.

****

"מה זה?!" התעורר דמיאן, עטוף כולו זיעה קרה.

אוריאקס התבונן בו, יושב עם ברכי הבזלת מקופלות אל עיניו.

"אוריאקס, אבנך עבדך" אמר אוריאקס, ישנוני.

"כ... כן... אני פשוט חלמתי. חלום," אמר דמיאן, ואוריאקס נתן בו מבט לא-נכון,-באמת?!-אתה-צוחק-עליי שגרם לדמיאן להזיע אף יותר ולהוסיף, "חלום בלהות. סיוט".

הוא לא יכל להזכר בתוכן החלום, הוא רק זכר שזה היה מזעזע ומבחיל ונוראי כאחד.

הוא חזר לישון.

כשהתעורר, עיניי הקוורץ של אוריאקס בהו בו.

"אני... אני רוצה להיות בבית".

****

דמיאן היה בביתו. השרפרף הקטן היה מונח עוד במקומו, הדלתות סגורות והחלונות מוגפים.

על הארון המהגוני ניצבה אבן ירוקה קטנה, חסרת פרצוף.

שמה של האבן, או בעצם- שמו, היה אוריאקס.

כך דמיאן זכר.

"אוריאקס? אוריאקס?" טלטל דמיאן את האזמרגד.

"מה?! מה?! לא צריך להפריע לי ככה!!" אמר אוריאקס, "אני פה".

"חשבתי על זה, על מה שאמרת, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, נכון? כלומר, לבקש הכל." דמיאן שאל, זומם

"אכן כן" ענה לו אוריאקס שזיהה את הניצוץ בעיניי דמיאן הירוקות.

"אז, אז בעצם, מה אני צריך רק את ליז? אם יכולה להיות לי ליז ושרה ורייצ'ל ורוז ואליס ומלאני וכמה בנות שארצה? הא, למה?" דמיאן צווח בפניי האבן.

"אתה יודע, אנשים לא מאושרים בגלל כוח. אנשים לא מאושרים בגלל כסף ויכולת ובנות וסקס. אנשים מאושרים בגלל אהבה." ענה לו אוריאקס, זוקף גבה.

"עכשיו התחלת לדבר לי בקלישאות? אנשים מאוד מאושרים בגלל כוח וכסף ויכולת ובנות, ושלא נדבר על סקס. אנשים מאושרים בגלל כל אלה הרבה יותר מאשר להיות מאושרים בגלל אהבה"

אוריאקס הרים את מה שהיה אמור להיות כתפיו ושאל, "אז מה אתה מציע לעשות? שכל העולם יהיה חולה לך על התחת?"

"זו יכולה להיות משאלה ראשונה נחמדה, כן" ענה דמיאן, מדמיין.

אוריאקס נאנח ונקף אצבע.

על האבן הקסומה לעשות מה שאומר אלהּ.

נשמעה דפיקה בדלת. דמיאן חייך.

"תתחבא או משהו," אמר לאבן; "תסתיר את הפרצוף המזורגג שלך".

אוריאקס עיקם את פרצופו בעודו מחזיר אותו אל תוך גופו.

דמיאן פתח את הדלת. ליז עמדה בפתח.

היא לבשה שמלה ירוקה בוהקת ושיערה היה אסוף גבוה.

היא נכנסה, לא אומרת מילה, סגרה את הדלת והתנפלה עליו בנשיקה.

****

אוריאקס ידע שכך זה ייגמר בסוף. זה תמיד נגמר ככה בסוף.

הם מתחילים נחמדים, מלבבים, לא מאמינים, ממשיכים בדרך עד שהאפשרות שנחתה בידם מחלחלת עמוק למוח, ואז הם מתחילים להתנהג אליו נורא ולבקש משאלות מגוחכות (שבאופן מוזר למדיי, תמיד כללו בנות והמון המון מין, וכסף).

אצל דמיאן זה היה כך. אבל הוא ביקש כוח. הוא רצה עצמה. הוא לא רק רצה את הבנות והכסף, הוא רצה שליטה.

הוא ממש רצה לשנות את העולם.

ואז הם מתים. בצורה כלשהי. בדרך כלל אוריאקס היה דואג לדרך מסתורית למדיי.

זה נראה כאילו מעולם לא חסרו לו רעיונות לדרכים מקוריות למות:

שריפה ספונטנית, דלקת פאטלית בעיניים, התחשמלות לאחר התמוטטות עצבים ועוד ועוד ועוד.

היו לו דרכים נהדרות. הוא אהב להרוג אנשים.

הם הרי היו הגזע הנחות.

**אחרי שנתיים מאז שדמיאן פגש באוריאקס**

"איזה יום שמח לי היום, איזה יום!" קיפצץ דמיאן.

"נו, אז מה איתך היום, אוריאקס, חבר ותיק? מה שלומך?"

"נמנמנמ, מסויין..." ענה אוריאקס המנומנם. הוא שנא שדמיאן העיר אותו אחרי שהחברה המזדמנת שלו הלכה.

"מה? אל תסנן מבעד לשיניים, כבר דיברנו על זה, אורי ידידי"

"דיברנו גם על זה שאתה קורא לי אורי," אמר אוריאקס מרוגז, "שמי הוא א ו ר י א ק ס  - לא אורי"

"אורי, אוריאקס - פוטטו, פוטאטו" אמר דמיאן מחויך.

אוריאקס נאנח, יודע שבקרוב - כל זה עומד להגמר.

דפיקה בדלת.

"הו, זו בטח לילי, היא שכחה פה את החזייה שלה" אמר דמיאן וקרץ.

הוא התהלך לפתוח את הדלת.

כשפתח אותה לבסוף, היה המום.

אדם עצום מימדים, כחול עיניים ואדום שיער, לבוש בתחפושת של וויקינג ובידו חרב ארוכה ולא מושחזת, מלאה בחלודה, עמד בפתח.

"הממ, מי אתה? אח של לילי?" אמר דמיאן כשלבסוף התעשת.

"הרג! הרג! הרג!" צווח הוויקינג והחל להניף את חרבו לכל עבר.

אוריאקס התרגש. זה היה אחד הרעיונות הטובים שלו, להביא את אטילה ההוני חזרה במכונת זמן.

"יש עוד דרכים אחרות, חוץ מהרג, 'תה יודע" דמיאן ניסה להיות ידידותי וחייך חיוך מזויף במיוחד.

"לא! לא! לא! עליי לבצע הרג! הרג! הרג!" ענה לו אטילה, ולאחר מבט קצר של עיניים כחולות בירוקות, הניף אטילה את חרבו ישירות אל מרפקו של דמיאן.

דמיאן רק צחק, וצווח "אוריאקס! אני לא רוצה למות!"

אוריאקס רק גיחך ואמר "מה, דמיאן? דיברנו על זה כבר, אני לא יכול להבין כלום שאתה מסנן דברים מתחת לשיניים"

זה היה הרגע בו הבעתו של דמיאן הפכה מבועתת, ואטילה ההוני הכה את חרבו פעם שניה, אך הפעם, במפרקתו של דמיאן.

מפה, אין כבר דרך חזרה.

****

"הו, אנשים," אמר אוריאקס, "הדבר החשוב ביותר להם זה כוח. בין אם זה האגו שלהם ובין אם זה הכוח הפיזי שלהם.

בני אדם, אי אפשר להבין אותם. הם נוראים, מפחידים, מזעזעים ומרטיטים יותר מאלים.

אך הם תמימים הרבה יותר. הם לא יודעים שאפשר להביס אותם בעזרת אמצעיהם שלהם.

הם מטופשים, בני האדם. יש להם את התכונה הנאצלת ביותר, להבדיל בין טוב לרע, והם לא למדים להשתמש בה גם כמה דקות לפני מותם.

כוח.

עוד לא היה אדם שהתעלם מכוח העל הנורא הזה שהצעתי לו, או שלקח אותו והשתמש בו לאמצעים טובים.

כוח על, או כוח בכלל - מקושר אצל האנשים הנלוזים לרשע. אין מה לעשות, זוהי תכונה בסיסית שלהם.

אין מה לעשות".

לפרויקט הזה.

אמז.

נ.ב.

נזכור.