פיסת קלף, עלייה מילים חסרות משמעות מגובבות סביב.

ליז התבוננה בכתוב בהבעה רצינית, בוחנת. היא לא הבינה.

היא הייתה אנאלפבתית.

טוב, לא בדיוק אנאלפבתית, היא יותר הייתה בת 5. בגיל שעוד לא מדמיינים כמה טקסט ומילים יכולים לעזור לך בחיים.

אבל היא דמיינה. הו, כמה היא דמיינה, איך יהיה לקרוא את הספר שלה בעצמה, בלי שאבא יאלץ לשבת לצד מיטתה, ספק נהנה ספק מרוגז, ויקרא לה.

איך יהיה נחמד לדעת בדיוק לאיפה נוסעים כאשר נוסעים באוטו ואמא לא מסכימה לספר לאן, רק מהשלטים הירוקים הגדולים הללו.

סבא התחיל ללמד אותה לקרוא את האותיות א', ו-ב', ו-י', והיא קצת ניסתה לקרוא ספר ודיי הצליחה לקרוא מילה, אבל לקרוא פיסת קלף עצומה שכזאת - זו הייתה משימה גדולה מדיי בשבילה.

אז היא הלכה לאמא. ואמא ענתה לה שתפסיק עם הדיבורים הטיפשיים שלה ותלך לשחק קצת עם לואיז, חברתה מהגן, וזרקה את הקלף לפח האשפה.

ליז, מאדימה, הוציאה את המגילה מהפח בזמן שהוציאה לאמא לשון.

"חבל שסבא גר בסקוטלנד, במרחק של שעתיים נסיעה," אמרה לעצמה ליז, "אחרת הייתי רצה אליו והוא בטוח היה מקריא לי את כל העולם".

ליז, אביה, אמה, אחיה בן ה-16 טריסטן וכלבתה אדי, גרו בכפר קטן בדרום אנגליה, מוקף שדות ירוקים ואירוסים וכלניות ויערות.

לליז לא היה אכפת מהפרחים והשדות. ליז רצתה את סבא.

הוריה של ליז חשבו שהיא צעירה מדיי בכדיי שתתמודד עם מוות. אז הם לא סיפרו לה שסבה מת מזמן, והם תיארו, שבגלל שהיא כ"כ קטנטונת היא לא תשים לב שהם לא פוגשים אותו כבר הרבה זמן. היא באמת לא שמה לב.

בשבילה- דקה הייתה נחשבת ל"טריליון וחמש שעות".

במקום זה, הם אמרו לה שסבא עבר דירה לסקוטלנד. והיא קיבלה את זה.

ליז הייתה כ"כ מיואשת שאפילו חשבה על ללכת לבקש עזרה מטריסטן, אבל מהר סילקה מחשבה זו מעל ראשה.

"לאן הדרדרת, ליז? לבקש עזרה מטריסטן? אלוהים אדירים, את בוודאי ממש ממש רוצה לדעת מה יש בנייר הזה" אמרה לעצמה.

היא אהבה לדבר אל עצמה בגוף שלישי.

היא הבינה שאין לה ברירה, והשתרכה במעלה המדרגות, אל חדרו של טריסטן.

היא נקשה על דלתו. אסור היה לה להכנס בלי לדפוק, כי היא צריכה לתת לו את הפרטיות שלו, או אחרת היא תוכל למצוא אותו עושה ביד וכאלה.

ליז לא ידעה מה המשמעות של עושה ביד, אבל זה מה שטריסטן עשה פעם כשהיא נכנסה לחדרו בלי רשות. הוא צרח עלייה, שאם היא תיכנס לו עוד פעם אחת באמצע, הוא ירביץ לה, ובכלל, שהיא קטנה מדיי בשביל לראות אנשים עושים ביד.

אז היא יצאה מהחדר. לא כדאי להסתבך עם טריסטן.

"יבוא!" קרא טריסטן מבעד לדלת. היא פתחה אותה.

"מה קורה, אחות קטנה?" אמר טריסטן כשהיא נכנסה.

אם הייתם צופים בכך מהצד, זה היה נראה כמחווה נחמדה בין אחים, אך טריסטן עקץ את ליז כך, כשקרא לה 'אחות קטנה'. היא שנאה את זה.

היא בלעה את רוקה בשקט והבליגה, סוגרת את הדלת מאחוריה.

"טריס, אתה... מוכן לעזור לי במשהו? ממש קטן" היא אמרה.

"את... את רוצה שאני אעזור לך במשהו?" שאל. הוא לא היה רגיל שאחותו שואלת אותו דברים, או מבקשת ממנו דברים, או בכלל מדברת איתו בזמן שהוא לא ארוחת הערב.

"כן. אני מצאתי את זה בארגז החול אתמול," אמרה והוציאה את פיסת הקלף מתיקה האדום, "ואני רוצה שתקריא לי מה כתוב פה".

"אם פנית אליי, כנראה שאת מאוד נואשת, אז מי אני שאסרב?" אמר טריסטן ושלף את פיסת הקלף מידיה של אחותו. הוא כחכח בגרונו והקריא:

"הרינו מודיעים בזאת על פטירתו של סר אדמונד צ'ארלס גומדנק, ביום ה-11 לחודש יוני, ומשתתפים בצערכם. אנא הגיעו לביתו של סר גומדנק ביום ה-15 ליוני כדיי לשמוע את הצוואה. על החתום, עו"ד ניל הרמן צ'יפמנר"

אישוניו של טריסטן נפערו.

"אבל... זה לא הגיוני. סר אדמונד צ'ארלס גומדנק זה סבא. הוא עכשיו בסקוטלנד, ועכשיו ה-25 בספטמבר!" קראה ליז. היא ידעה את החודשים בע"פ.

"ליז... אני... אני... אני מצטער. את לא היית אמורה לדעת..." אמר טריסטן בקול חלוש.

"אתם לא התכוונתם לומר לי?! אתה אח שלי, טריסטן! אני הייתי אומרת לך אם הייתי יודעת משהו כזה!"

"אבל... אמא. היא אמרה שאת... צעירה מדיי. לא יכולתי לספר לך."

"אתה רשע! אתה רשע ואני שונאת אותך! אני שונאת אותך, טריסטן, ואשנא אותך לנצח נצחים! הלוואי ותעשה ביד כל חייך!"

ביום רגיל, טריסטן היה צוחק לשמע הערה זו, אך הוא רק בלע את רוקו והקשיב. הוא ידע שהיא צודקת.

"אל תשנאי אותי, בבקשה, ליז. אני אוהב אותך"

"חבל," אמרה וטרקה את הדלת מאחוריה.

"אבל אני אוהב אותך." אמר טריסטן, ודמעות החלו לעלות בעיניו.

תהנו,

אמילי.