מה חרבך נוטפת דם, 
אדוארד, אדוארד?
מה חרבך נוטפת דם,
ועל מה כה לבך נעצב, הה? 

אדוארד יצא מצריח מספר 1 של ארמונו הגדול, אשתו האדמונית מחייכת לעברו ומנופפת בידיה, מיניקה את ילדם הקט שזה עתה נולד.

אשתו תמיד חייכה. לרוב הוא אהב את תכונה זו בה, אך אותו הערב נראה קר וקודר ומלא ביגון, יותר מדיי בכדיי לחייך.

הוא אימץ את כל שריריו כדיי לעוות את פניו בצורה הדומה לחיוך, נופף בידו הימנית ובשניה ווידא שחרבו נמצאת בנדנה.

הוא הסתובב והתהלך בשביל הרחב המוקף בירוק האצילי של סקוטלנד, בהרים ובכבשים ארוכות השיער.

מרי, הפרה האהובה עליו, שחייה לצד ביתו זמן רב יותר מאשר הוא חי בה בעצמו, געתה לעברו והוא רק הניד את ראשו.

היא התקרבה. הוא החל לרוץ, והיא, משתוממת, חזרה כמה צעדים ושבה ללחך עשב.

כעת הוא היה נחוש יותר מתמיד.

הוא ידע שהיה עליו לעשות זאת, שאם לא יעשה מה שהוא עומד לעשות הוא ירגיש רע עם עצמו, כל חייו.

הוא הולך להרוג את אבא שלו.

***

"אבא! הו, אבא!" קרא אדוארד כאשר הגיע לקרחת היער. אביו נהג לשבת שם ולהסתכל על השמיים האפורים, תוהה וחושב.

אדוארד תמיד הבין את הרגשת ההתבודדות של אביו.

הוא חשב על ליילה, אשתו. היא אפילו לא יודעת מה הולך להיות, מה בעלה האהוב הולך לעשות.

"אדוארד! מה שלומך?" שאל אביו מחויך.

'אתה יכול לעשות זאת,' אמר אדוארד לעצמו, 'אתה יכול'.

הוא לא רצה לחכות עוד, לא שעה, לא דקה ולא שניה. הוא לא יכל לומר עוד מילה בודדת לאבא שלו, בידיעה שהוא הולך לערוף את ראשו.

הוא הניף את חרבו מעלה מתוך הנדן.

"מה?... אדוארד, מה אתה חושב שאתה עושה? אדוא..."

באותו הרגע עלו הרגשות הגואים והמציפים את אדוארד כבר כמה ימים, של הכרה בעובדות וקבלה של מה שהוא עומד לעשות.

חרבו הארוכה, הנוצצת, הנקייה, הנראית כל כך טהורה, בתנועה אחת חדה, חדרה את השכבה הראשונה של עורו של אביו, ונכנסה עמוק עוד יותר.

פניו של אביו החלו להתעוות, וכשראשו היה מונח כבר על גזע עץ כרות, הפסיקו מלעשות זאת.

החרב לא נראתה יותר נוצצת, ולא נקייה. טוהרה אבד ובמקומו הגיעה זוהמה מסריחה וארגמנית.

מעשי אותה שעה חלחלו לו למוח, והוא, מבועת, הביט באביו חסר הראש בתדהמה.

"הו, לא! מֵה עשיתי! אבוי לי!" אדוארד התייסר.

הוא כרה בור עמוק לצד גזע העץ הכרות, הניח בו את גופתו של אביו ואת ראשו, הצטלב וכיסה את הקבר בעפר.

אדוארד סימן צלב גדול במקום קבורת אביו, מצטער על שאין ברשותו ארון קבורה כדיי לתת לאביו קבורה כדת וכדין, וכתב על גזע העץ הכרות:

כאן נח אוליבר ריצ'סמונת'

שנרצח בידי בנו אדוארד ריצ'סמונת'.

קללתו תנוח על מקום זה לעולמי עולמים.

הוא רץ לאמו, חרבו נשרכת אחריו, נוטפת את דם אביו הטרי שניגר עלייה.

***

הוא פתח את דלת הארמון הראשי בעוצמה, לא מתייחס לחוקי האבירות של הפרטיות.

"אמא! אמא!" צרח.

"אדוארד," היא חייכה, ואז נפלו עינייה על חרבו.

"מה חרבך נוטפת דם,

אדוארד, אדוארד?" שאלה בתמיהה.

"אני... הכיתי את נץ טיפוחי" ענה לה אדוארד, מנסה לחפות על המעשה הנורא שזה עתה ביצע.

אמו הרימה גבה.

"דמם של נצים אף פעם לא היה אדום כל כך,"

אדוארד נאנח.

"הרבצתי לסוסי, קל הרגליים והטוב..." המציא אדוארד.

אמו בחנה את תווי פניו המעוצבים היטב ואמרה מאוכזבת:

"סוסך היה זקן, דמו וודאי היה כהה ובלוי יותר מאשר הדם האדום שנוזל מחרבך,"

אדוארד הבין שעליו לומר את האמת.

"הרגתי את אבי! יקירי!" אמר בדרמטיות.

"ואיך תכפר על עוונך זה?" שאלה אמו.

"אקח לי אחת מסירותיי הרבות ואסע אל לב ים" ענה לה, מיוסר.

"ומה עם ביתך הגדול והיפה?" שאלה.

-"ביתי יעמוד עד מתי שייפול, אין לי שום צורך בו יותר,"

-"ומה עם אשתך, וילדיך ותינוקך הרך?"

-"שיחיו מכספי עד שיגמר, ואז שיקבצו להם נדבות, אין לי שום צורך בהם יותר"

"ומה איתי! עם אמך האוהבת?" שאלה את שאלתה,

"אני מקלל אותך לעד, אמא! שתמותי בייסורי גיהינום!", אמר אדוארד, "על כך שקיללת אותי בקללתך ושכנעת אותי במזימתך!"

חיוך עצום עלה על פניה של אֶבּוֹנִי ריצ'סמונת', בעוד היא מכשפת את בנה, יחידהּ, אהובהּ.

"הו, אמא! אמא!", אדוארד התייפח, "מדוע עשית זאת לי, אמא, אמא? מדוע עשית זאת לבנך שאהבת!"

"בני שאהבתי בגד באמו, ושלח עליה קללות גיהינום וייסורים! על כן כל שבועת אמונים מופרת, על כן כל קשרי משפחה נמסים! הַה, אדוארד! אדוארד! כעת אתה שייך למתים!"

אדוארד נפל ברכות על רצפת הארמון, שוקע בתוכה, ובמקום שבו עמד, כעת; עומדת מצבה.

'And what will ye leave to your ain mither dear,
        Edward, Edward?
And what will ye leave to your ain mither dear,
    My dear son, now tell me, O?'
'The curse of hell frae me sall ye bear,
        Mither, mither;
The curse of hell frae me sall ye bear:
    Sic counsels ye gave to me, O!'

ולאמך הורתך, זו אמך יקירה,
אדוארד, אדוארד,
ולאמך הורתך, זו אמך יקירה,
מה בפיך, הגד נא, בני, הה?
קללת גיהינום לך בפי למארה,
אימי, אימי!
קללת גיהינום לך בפי למארה,
כי לחשת המזימה על אוזני, הה!

הסיפור נכתב בעקבות הבלדה הסקוטית "אדוארד, אדוארד".

הכל פה מומצא, מן הסתם (חוץ מהחלקים שנלקחו מהבלדה, שהם לא מומצאים על ידי...), ואבוני [Ebony], שמה של אמו של אדוארד כאן, משמעותו כוח אפל באנגלית עתיקה.

אמילי.

זכויות על הבלדה באנגלית לא מצאתי, [אך אני מודיעה שאין לי פה זכויות...] ועל התרגום- נתן אלתרמן.