"בוקר טוב," אמרה קֶסֶל ונשקה לבעלה, טֶרי.

הם לא היו בבעלותו של אף אחד. הם חיו ברחוב, בצחנה המסריחה, אך הם אהבו את זה. לא היו צריכים להסתגר, ולרוב, היה דיי אוכל.

טרי רק הניד בשפמו הלבן והמשיך לישון.

קסל הניחה על גבו האפור כף ורדרדה והרעידה אותה מצד לצד.

"ממ... מה?" שאל טרי.

"איפה המפתחות של הצוללת?" ניסתה קסל.

"לא אצלי," התעורר טרי.

"למה זה אף פעם לא מצליח איתך?," שאלה קסל, מיואשת.

"כי אני חתול. אני חכם. חתולים תמיד חכמים, את יודעת".

היא צחקה צחוק מריר. היא לא חשבה שחתולים הם יצורים חכמים מדיי.

הוא הסתכל עלייה.

"טוב, אנחנו לפחות חכמים יותר מבני האדם," אמר.

"על זה אני מסכימה".

חתולים לא צריכים אנשים. חתולים צריכים את עצמם. חתולים יכולים לשלוט בעולם, אין אדם הדואג להם.

אנשים צריכים לנפח את האגו שלהם, לדעת שהם חשובים. לכן הם אוספים חתולים רכים בימים מהרחוב, לכן הם לוקחים גורי כלבים מלוכלכים למקלחת ולספר והופכים מהם כלבלבים לתפארת. כי אז הם מרגישים שהם עוזרים לעולם.

אבל הם לא, הם רק עושים רע.

"צריך ללכת למצוא אוכל," אמרה קסל.

"אבל רק התעוררתי!"

"אני התעוררתי לפני כחצי שעה ואני רעבה. בוא נלך למצוא אוכל"

טרי ליקק את שפמו והתרומם בחוסר רצון, זנבו השחור אחריו.

***

הם התהלכו זמן רב. בדר"כ האוכל היה נמצא במהירות- איזה עכברוש קטן או דג שמנמן ולא מהיר במיוחד באגם. אך זה נראה כאילו העולם השתתק. כאילו לא היה דבר חי מלבדם.

"אין פה שום אוכל!" זעק טרי, שבטנו כבר החלה לקרקר.

"אין ברירה, חייבים ללכת לסמטת אָמדיס." אמרה קסל ביראה.

"מה סמטת אמדיס עכשיו?! אנחנו מסוגלים למצוא אוכל לעצמנו!" ענה טרי בכעס, כל רעבו מתפוגג והופך לזעם. הוא לא היה מוכן בשום אופן לתת ל... יצורים האלו להביא לו אוכל על מגש של כסף.

"הו, טרי! תראה! זה כאילו אין דבר חי מסביבנו! כאילו אנחנו לבדנו! לפחות בסמטת אמדיס יוכלו לתת לנו מעט אוכל לחיים" אמרה קסל.

"אין שום סיכוי, נקודה."

קסל ידעה שכשטרי עומד על דעתו, הוא יעמוד עליה לנצח, ולכן רק הנהנה באי רצון והמשיכה להסתובב במעגלים, מנסה לחפש מעט אוכל לקיום.

***

שעה עברה, גם שעתיים. שלוש כבר מזמן חלפו וחצי יום התפוגג.

קסל וטרי, שהיו מורגלים לא לאכול זמן ארוך, כבר גוועו ברעב.

"טרי, אני... אני... יודעת שזה קשה, אבל, הבטן שלי נדבקת לגב. אני לא יכולה להחזיק עוד שניה על הרגליים. האפשרות היחידה שלנו היא סמטת אמדיס."

אם טרי לא היה כ"כ מיואש ורעב, אין סיכוי שהוא היה מסכים, אך הוא היה מיואש ורעב.

"אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל בסדר. אנחנו הולכים לסמטת אמדיס".

***

טרי היה בטוח בדרך לסמטת אמדיס כבר שנים.

הוא ידע אותה בע"פ, כמו כל חתול שבא מהעיר הגדולה.

הרי, זו הייתה חובה להתרחק מהסמטה הזו אם אתה חתול שמכבד את עצמו. וטרי הרגיש נורא שהוא כבר לא, ככל הנראה.

"הנה, זה פה" אמרה קסל, וליטפה את גבו של טרי. היא ידעה עד כמה זה קשה לו.

הוא העיף את ידה מעל גבו והסתמר.

"אני יודע!" צרח.

קסל אפילו לא ניסתה להעמיד אותו במקומו.

הם נכנסו פנימה, רוח קרירה מלטפת את פניהם המפוחדות. חתול שחור בעל עיניים צהובות עבר לצידם. קסל הצטמררה.

אף אחד מהם מעולם לא היה בסמטת אמדיס לפני כן. זה ידוע, שלמבקר בסמטה יש שתי אפשרויות: או להשאר שם לנצח, או למות.

אף חתול לא חזר משם חי.

(לעומת זאת, חתול מת אחד אכן חזר משם, משופד ואכול בחלקו. האנשים מסמטת אמדיס אמרו שזה בילי, החבר הכי טוב של טרי, ומאז טרי נשבע שלא ילך לסמטה לעולמי עולמים).

לעומת זאת, סמטת אמדיס הייתה ידועה בהטבות שקיבלו אזרחיה שומרי החוק. אוכל רב ושתיה ומעמד.

הם נכנסו עמוק ועמוק עוד יותר, עד שמראה מרהיב של עושר וזהב נגלה לעיניהם.

חתולים צבעוניים הסוחרים במוצריהם, בניינים מצופי זהב וכסא מוכסף ומוזהב ענקי ועליו יושב חתול ג'ינג'י גדול בעל כרס עבות.

"השתחוו," אמר החתול הג'ינג'י הגדול והשמן.

כל הרעש וההמולה של שוק החתולים נפסקה ברגע, וכל העיניים הופנו לעבר טרי וקסל.

"מה...?" שאל טרי בכעס, אך קסל היסתה אותו והשתחוותה. הוא נאלץ להשתחוות גם הוא.

"אתם יכולים לעמוד, ולשאול שאלתכם" אמר החתול הג'ינג'י בסיפוק, נוגע בשפמו הלבנבן והשמנוני.

"מהו שמך?" שאלה קסל בחביבות.

"שמי הוא אינגרוּם, ואני שליט ממלכת החתולים האל-מותית, אמדיס. שמכם?"

"אני קסל וזהו טרי, בעלי," אמרה קסל בעוד טרי זועף פנים.

"אני מבין שיש לכם קשר כלשהו אל ממלכת החתולים האל-מותית - או בקיצור, אמדיס - הה?"

"אין לנו שום קשר לזה!" אמר טרי בהפגנתיות.

"הו, הו, הו, חביבי, אני יודע בבטחון שיש לכם קשר לכאן! אם לא היה, איך הייתם בחיים?"

"מה זאת אומרת?" שאלה קסל.

"כל היצורים החיים מתו, קסל, יקירתי, נשארנו רק אמדיס. אמדיס וזהו."

"מה...? למה עשיתם זאת?! ממה נתקיים! מה נאכל!" שאלה קסל בחשש.

"יש לנו מספיק אוכל כאן באמדיס," אמר אינגרום והוסיף, "וכשיגמר, נאכל אחד את השני"

באותו הרגע, קסל כמעט התעלפה.

"אנחנו רעבים. יש ברשותכם משהו לתת לנו לאכול?" שאל טרי.

אינגרום מחא בכפותיו הורדרדות וקרא: "הביאו לשניים משהו לאכול!"

מיד המולת השוק חזרה לפרוח, צלחות עברו בכל מקום ומולאו באוכל מכל טוב, עד שנחתו לצדם של קסל וטרי.

הם אכלו בשקיקה.

"אז למה בעצם הרגתם את כולם?" שאלה קסל.

"שאלה טובה, יקירתי," אמר אינגרום וטרי התכווץ. הוא לא רצה שחתלתול זר יקרא לאשתו 'יקירתי'.

"רצינו להוכיח לבני האדם שאנו יכולים לחיות בלעדיהם".

"ומה זה יעזור? הם כבר מתים." אמר טרי והחתולים גיחכו מעט.

"וזה בעצם מוכיח," אמר אינגרום, "שאנחנו יותר חזקים מהם".

**לאחר שלוש שנים, האוכל באמדיס אזל כמעט לגמרי**

"והשורה התחתונה היא, שנאלץ לחיות מגופות חברינו".

סוף הנאום הרטורי הנהדר של אינגרום היה מוחץ. מחיאות כפיים מתלהבות מכל עבר, שמחה, צרחות, שריקות.

כולם חוץ מטרי וקסל.

"מה נעשה?" לחשה קסל לטרי, "אנחנו לא יכולים לאכול... חתולים"

"נאכל מה שהם יתנו לנו לאכול. זו הייתה המטרה שלנו כשהגענו לפה, לא?"

"כן, אבל... זה קניבליזם"

"מה לעשות? אנחנו לא יכולים להישאר חסרי אוכל"

קסל נאנחה. היא ידעה שטרי צודק, ועדיין זה נראה כמו מעשה מאוד לא חתולי לעשות.

חתול אפור צעיר נכנס לאולם בהתנשפויות.

"אֶקסיליס! אקסיליס! הוא מת!" צרח.

כולם הריעו בשמחה, רצים דרך דלת הכניסה אחרי החתול ארוך השיער.

אינגרום צהל כאשר הגיעו למקום.

הוא פתח את בטנו של אקסיליס, חתול שמנמן וחום, הוציא ממנה את הכבד, והגיש אותו לטרי.

"זה, לטרי, אזרח למופת באמדיס, שהגיע לכאן עם מעט חששות אך עכשיו- כולם יכולים לקחת דוגמא ממנו!"

טרי חייך ולקח את הכבד, אוכל אותו.

אינגרום הוציא את הלב של אקסיליס, לב גדול ומלא שומן. כל חתול רצה את הלב הזה באותו הרגע.

אינגרום חתך את הלב לשניים, והגיש את חציו העליון, המחובר למעט ורידים ועורקים לקסל.

הוא נעמד על ברכיו וקרא:

"קסל, התנשאי לי?"

וזה היה הרגע בו טרי הפסיק לאכול את הכבד, והתעלף.

"אני לא יכולה! אני נשואה לטרי! הו, טרי! טרי! מה קרה לך?" צווחה קסל, בעוד אינגרום נעמד, הסתמר וסלסל את שפמו הלבן הארוך.

"לא רוצה, הא? חבל מאוד, באמת חבל מאוד." אמר, אחז אותה בכפתו וגרר אותה אל עבר הארמון. טרי נשאר שם, חסר הכרה, בעוד החתולים האחרים דורכים עליו ומתנפלים על אקסיליס החצוי, זוללים את תוכנו.

***

"מדוע חטפת אותי?! מדוע אתה כה מרושע אליי?!" שאלה קסל בפחד.

"כי אני רוצה אותך, את כולך! את נשמתך וגופך ואהבתך וכל הקשור בך! אני רוצה אותך!"

"אבל אני לא רוצה אותך!"

"זו בדיוק הסיבה שנאלצתי לחטוף אותך. כי את לא רוצה."

"אתה אולי יכול להשיג את נשמתי וגופי, אבל הו, אינך יכול להשיג את אהבתי!" אמרה קסל.

אינגרום הניד בכתפיו.

"אולי אני לא, אבל עובדה שאת כאן."

"כי חטפת אותי, כסיל!"

אינגרום הניד בכתפיו שוב.

"מה זה משנה? העיקר שיש לי את גופך." אמר.

וזה היה הרגע בו קסל מכרה את נשמתה לשטן.

*אָמְדִיס בלטינית- אלמותי

*אֶקסיליס בלטינית- מסכן

לתחרות הזו.

דרך אגב, אם הנושא מעניין אתכם, אני ממליצה על הספר "קורליין" של ניל גיימן, העוסק בדברים אחרים ובין השאר על חתולים מדברים.

אמילי.