תמיד הערצתי את היופי הנשי. אולי בגלל שאבא שלי לא הפסיק לדבר איתי על הנושאים האלו מאז שאמי נפטרה, הפכתי להיות צייר.

"ציור נהדר! הוא ממש יודע להאיר את היופי הנשי" ובלה בלה בלה בלה בלה. אלו היו הביקורות על ציוריי מאז ומעולם.

ידעתי להפיח נשמה בכל אישה, ממלכת היופי של השנה ועד לשכנה הזקנה ממול לרחוב. ככה הייתי, לוכד את הנקודות הטובות בכל אישה ומעלה אותן על הקנבס הלבנבן שלי, ואז כמובן מוכר אותו במיליוני פאונדים לתערוכה הקרובה, לצד ביתכם.

אבל יותר משהערצתי את היופי הנשי, הערצתי את האופי. כן, כן. כי אין שום צייר נהדר בעולם שיוכל לצייר ציור נהדר בלי לחוש וללקט את האופי של האדם שהוא מצייר. כי אם, לדוגמא, הייתי לוקח את השכנה המכוערת ממול לביתכם, ומתייחס אליה בריקנות ראויה לשמה- ומצייר אותה תוך כדיי, ציורי היה יוצא שטחי ומכוער, חסר אופי כמו שהמבקרים נוהגים לומר על ציורים שלא אני ציירתי.

ומה שאנשים אוהבים, כמובן, זה הפרטים הקטנים. להוסיף סומק רך ללחייה, להוסיף ניצוץ מפתה בעינייה. להתפיח מעט את שדייה ולהבריק קמעה את שמלתה הבלויה.

אם הייתי לוקח הכל כמובן מאליו, כפשוטו כמשמעו, היו יוצאים לי ציורים חביבים. לא נהדרים.

הגוונים, הם גם משהו שנותן אופי לציורים שלי. אני לא לוקח את הצבעים ומתחיל למלא את המשטח בהם, אני מערבב ויוצר וחושב עד שיוצא לי צבע מופתי, צבע מושלם. פרפקציוניזם קראו לזה, אבל רק לפרפקציוניסטים בעלי אופי יוצאים ציורים מושלמים ומאופיינים היטב.

בדר"כ אני מוצא את האופי בשניה. לדוגמא, באה אליי הדוכסית לפני כמה ימים וביקשה שאצייר אותה.

אני לא צריך להסביר ולתאר עד כמה מכוערת הדוכסית, כי אתם וודאי מכירים אותה, ולכן היא פנתה אלייה בבקשה לדיוקן יפהפה שיראה אותה לציבור בדרך ה"טובה ביותר".

אז זה מה שעשיתי. הנפתי את מכחולי, ערבבתי צבעים ואחרי 7 שעות עבודה מפרכת יצא לי ציור למופת, של הדוכסית המאוד-מאוד יפה. היא הודהמה. אני פשוט לכדתי את רצונה בידי, כמו שאצבעותיי אוחזות במכחול הדק. לכדתי את איך שהיא תמיד חלמה להיראות, לכדתי את אופייה הנהדר, את אצילותה ואת מה שהיא מרגישה עמוק בפנים.

לכדתי ושפכתי בדמות צבעים מושלמים על הציור שלי.

זה הסוד שלי. לא היופי, האופי. תמיד כשאני מסיים לצייר ציור מופתי, אני חושב: "זה לא היופי, זה האופי". ואז עולה על פניי חיוך ממזרי. אני שונא את האמרה הזו.

ואז היא הגיעה. קראו לה לזלי, או לורן, או לייל או משהו כזה עם ל'. אבל אני חושב שקראו לה לזלי.

היא חייכה מן חיוך ביישני שחסם הכל, נעל עמוק בפנים וכאילו לעג לי; אתה לא תוכל לצייר את האופי שלי.

והיא הייתה יפה. החיוך היה יפה, העיניים החומות המבינות האלו היו מקסימות ועורה הבהיר היה חסר פגמים.

אבל עדיין לא יכולתי לצייר אותה. ערבבתי צבעים, אבל לא היה צבע מושלם לשום חלק בגופה, גם לא לשמלה הארגמנית שלבשה לעורה, שהעמידה סומק בלחייה הבהירות.

שערה השחור התבדר לרוח החלון הפתוח, ואני ישבתי חסר אונים ומודהם מיופייה.

ניסיתי לצייר, אבל לא הצלחתי. כל חלק בגופה יצא שטחי מדיי וחסר אפיון כלשהו. במקום ציור שנון ומלא תחכום, יצא לי ציור רגיל ובנאלי, שלא עשה לאישה היפה ביותר בעולם צדק בכלל. היא נראתה מכוערת.

היא הסתכלה על הציור, כאילו מכשפת אותו בעינייה, חייכה חיוך יפהפה (שכ"כ הצטערתי שלא יכולתי ללכוד!) ואמרה לי: "הציור הזה גרוע".

ואז היא כישפה אותי בעינייה. יכולתי ללכת אחרייה בעיניים עצומות ולא לשים לב לכלום, פשוט ללכת וללכת ולעשות כל שתרצה, רק שתתן לי נגיעה קטנה באופייה המסתורי, שאוכל לתעד את היופי הנהדר הזה כמו שצריך.

לא יכולתי להוציא מילה מהפה שלי.

"א... אני יו... יודע. אולי... אולי תרצי... ל... לצא... לצאת איתי לכוס קפה?" שאלתי בפחד. אני לא יודע מאיפה השגתי את האומץ הזה.

"בוודאי," אמרה, "אבל שזה לא יגרום לך לחשוב שהציור שלך יהפוך להיות בן לילה לטוב!"

חייכתי.

הדבר הבא שאני זוכר זה שהיא הייתה במיטה שלי, ואני יכולתי להרגיש את האופי שלה נשפך עליי, ממלא את כל החורים והסדקים בגופי. אני נשמתי את האופי שלה, נגעתי בו והוא לא עף לי מבין אצבעותיי. אני יכולתי לאחוז אותו כך, וכשהיא נרדמה, הלכתי למזוג אותו אל תוך הבד.

עמלתי על הציור הזה שעות על גביי שעות. מעולם לא לקח לי זמן רב כ"כ לגמור ציור.

אבל כשגמרתי, הרגשתי הרגשה עילאית שכזאת, למרות שכל גופי היה מכוסה בצבעים.

אבל הצבעים היו מושלמים. הציור היה מושלם.

חייכתי חיוך מאוזן לאוזן, והתפרצתי אל חדר המיטה.

"סיימתי! ציירתי אותך בדיוק כמו שאת נראית!" ואז ראיתי מיטה מסודרת למשעי, חלון פתוח שרוח חודרת אליו, ושידה ריקה לחלוטין.

זה היה הרגע בו הבנתי שיש אנשים שאת האופי שלהם אסור לגלות לאף אחד, מלבדך.

מקווה שנהנתם,

אמילי.