"תדחפי! תדחפי!" צווח הרופא על טמזין בעודה דוחפת עד כמה שהיא יכולה.

היא ובעלה, וינסנט, חיכו לילד כל חייהם. היא חלמה על תינוק קטן שתערסל בידייה מאז שהייתה בת 5, והוא חלם על ילד למופת שיגדל ויתחנך בבית טוב.

הוא האמין שעם טמזין הוא יכול לחנך ילד כמו שצריך.

הוא רצה ילד. הוא לא רצה ילדה. ילדות משחקות בברביות כל היום וגדלות להיות זונות. בנים הם העם החזק, זה מה שוינסנט האמין, הוא צריך בן.

הוא היה המאושר באדם כאשר סיפרו לו שהולך להיות לו ילד ממין זכר.

"אני כבר כמעט רואה את הראש שלו! קדימה! לדחוף!" דר' סמית' קרא בקול גדול ואז נדם.

"תדחפי עוד." אמר דר' סמית' בשקט. הוא מעולם לא ראה מחזה כזה. כמובן שהוא ידע על זה, אבל הוא לא באמת ראה.

"מזל שבעלה בחוץ," הוא חשב.

"מה קרה, דר' סמית'?! הכל בסדר?!" צווחה עליו טמזין.

"כן, כמובן. הכל ב... ס... דר!," אמר, "יש לך ילד!"

היא הרגישה אושר עילאי. כבר תשעה חודשים שהיא אוחזת בתינוק הזה בבטנה, ועכשיו הוא יצא לאוויר העולם. היא כבר חשבה על שמות.

"אפשר להחזיק אותו?" שאלה בחיוך.

"קודם צריך לקחת אותו לבדיקות שגרתיות," אמר דר' סמית' באיפוק, והעביר את המפלצת הקטנה לאחות.

***

הם נתנו לה לנוח, שעה, שעתיים, וכשהתעוררה הם הזמינו את האבא המאושר לכאורה לחדרה.

"אפשר להחזיק את הילד שלנו?" חייכו ההורים הטריים.

"אז זהו, שיש קצת בעיה," אמר דר' סמית', ולפני שיכל להמשיך, וינסנט עצר אותו:

"אל תאמר לי שאיבדתם אותו! אמרתי לך שזה בי"ח מתחת לכל ביקורת, טמז!"

"לא, לא איבדנו אותו. אבל... תראו," אמר, נשם נשימה עמוקה והמשיך,

"יש תסמונת עור נדירה הנקראת 'קשקשית המוקיון'. בימי הביניים התינוקות שנולדו כך מתו, אך כיום יש התקדמות רפואית כידוע וחולי המחלה יכולים לחיות עד גיל צעיר יחסית - אבל יכולים לחיות. יש סיכוי טוב שילדכם יגיע להיות נער. אבל..." לקח שוב נשימה עמוקה, "אני לא בטוח שהייתם רוצים שהוא יהיה."

טמזין ווינסנט הסתכלו אחד על השניה בזעם.

"מה זאת אומרת לא נרצה?! סחבתי אותו בבטן שלי 9 חודשים! אין סיכוי שאני לא ארצה את הילד הזה!" צווחה טמזין.

"שששש," אמר הרופא, "תרגעי קודם כל. עכשיו, אל תקפצי למסקנות מוקדמות. אני מעדיף שתראו את הילד לפני שתצהירו הצהרות מסוגים כלשהם."

הוא סימן לאחות. היא הלכה והחזיקה בידה שמיכה שעטפה משהו. חי, בוודאות - היצור נע ונשם בכבדות.

היא העבירה לאם את תינוקה החולני.

"אההה!" צרחה. התינוק נראה מזוויע. מעויינים מכוערים הצטיירו על עורו, עיניו נראו כמו ליקריץ אדום שבלט מהעור, אפו היה פחוס וחסר צורה ופיו היה גדול ואדום מדם. הוא נראה ממש כמו מוקיון.

היא לא עזבה אותו. וינסנט החוויר. הוא נראה כאילו הוא עומד לאבד את ההכרה.

ילדם נראה כמו מפלצת.

"אנחנו עדיין רוצים אותו," הוא אמר בפה יבש.

***אחרי 15 שנים, התינוק בן 15***

"מימוּס! מימוס! בוא לאכול!" קראה טמזין, מיואשת.

"אני תיכף בא!" קרא מימוס. יש האומרים שילד שנראה בצורה כזאת יידחה חברתית, והם צודקים. אנשים מסוגו מכל הזמנים ייחלו לדבר נהדר כמו המחשב.

"האוכל על השולחן!" צרחה טמזין ומימוס ירד במדרגות.

"אני פה," אמר. אמו הסתכלה עליו ונרעדה קלות. היא למדה להסוות זאת במהלך השנים.

הוא החל לאכול, בולס את האורז בעזרת פיו האדום הגדול והמזוויע, גורס את צלי הבשר בעזרת שיניו המחודדות והצהובות.

אמו הלכה להכין לעצמה כוס קפה. היא מעולם לא הסתכלה עליו כשאכל.

***

באינטרנט הוא אחר לגמרי. באינטרנט הוא אדם רגיל, שנראה רגיל, מרגיש רגיל. אולי לפעמים מקובל בביה"ס, לפעמים חנון עם משקפי קריאה רחבים, אבל הוא מתחפש. הוא תמיד מתחפש באינטרנט.

כי הוא תמיד אהב תחפושות. הוא לא אהב את מי שהוא, לכן הוא אהב תחפושות.

הוא לא אהב את השם של התסמונת שהוא חולה בה. "קשקשית המוקיון". מוקיון. הוא נראה כמו מוקיון.

כמו מוקיון עלוב ונוראי. הוא לא לומד בביה"ס. ילדים בשכונה כל הזמן מתנכלים לו. הוא לומד בבית עם מורה פרטית שנאלצת לסבול את הגחמות של המוקיון.

ואז, כשהוא גומר את השיעורים במתמטיקה שהוא כ"כ אוהב, ומסיים לשרבט איזה סיפור קצר בספרות, הוא עולה למחשב, שם עליו תחפושת ומתחיל להתכתב.

אולי בגלל זה קוראים לזה "קשקשית המוקיון". מוקיונים אמורים לאהוב להתחפש, לא?

אבל לו באמת יש מה להסתיר.

לפעמים אביו אומר לו שיש לו ילד ליצן.

זו הבדיחה הפרטית שלהם.

מימוס יודע עד כמה אביו רצה ילד, בן, נורמלי. שהוא יוכל לדבר איתו על מין ועל בחורות ואולי לצאת לבר חשפניות לכבוד יום הולדת 18.

אז הוא מאוד מעריך את אבא שלו שנשאר איתו ככה, למרות שהוא מי שהוא.

כי אין מה לעשות, ההצגה חייבת להמשך.

***

"אבא... אמא... אני חייב ללכת" אמר. המכשירים הרפואיים צפצפו מכל עבר וסמנו שקצב דפיקות הלב שלו ירד במהירות.

"לא!" אמרה אימו.

"לא!, מימוס! אתה חזק! אתה תעמוד בזה!" אביו הוסיף.

"אין מה לעשות, אבא. אין מה לעשות אמא, החיים זה הרי קרקס, ומישהו חייב להאכל בידי אריה," אמר מימוס.

"הילד שלי הוא ליצן." אמר וינסנט בזמן שמכשיר הא.ק.ג. הורה שקצב פעימות הלב הורד ונפסק.

מימוס בלטינית- ליצן

את הסיפור הזה כתבתי בעקבות מקרה מצער שקרה לי - חיפשתי בגוגל תמונות Harlequin , שזה כידוע מוקיון, ו... תסתכלו מה קפץ לי.

אז שאני לא אחקור על כך בוויקיפדיה? מה פתאום?...

הכי נורא לדעתי זה לחשוב שבאמת יש כאלה.

אמילי.