הודעות על גביי הודעות, אותיות על גביי אותיות, צלצולים מעצבנים על גביי צלצולים מעצבנים.

צפצופים שפשוט קורעים לך את חוט המחשבה, וצלילי מוזיקת פופ-בריטי משנות ה-90' שמתנגנים מרמקולים באיכות גרועה למדיי.

היא מתבוננת במסך, עם עיניים חלולות. לא שמה לב שהחלונות הממוזערים בתחתית המסך הופכים כתומים. היא גם לא שומעת אותם כבר, הרעשים נבלעו ברקע וזהו, אין מה לעשות בעניין.

ידייה מטיילות במורד ירכה. יתוש עקץ אותה בבוקר, כשהיא עוד ישנה. בדיוק באמצע הברך, נותן לעיגול הסחוס המושלם שלה פגם קטנטן. אבל לא היה לה אכפת.

העור שלה רגיש. כל עקיצה הופכת לצלקת מכוערת וסגולה. אבל לא היה לה אכפת.

היא סגרה את רוב החלונות הכתומים המהבהבים. לא אכפת לה מהם יותר. אכפת לה רק מחלון אחד.

והיא כותבת וכותבת וסופגת עלבונות ומחזירה עלבונות, והיא קוראת וממלמלת לעצמה כמה דברים לא מובנים שנשמעו כמו קללות בשפת האם שלה, והשפה שהיא כותבת בה בכלל לא שלה, או לפחות לא מרגישה שלה.

והם מדברים ומדברים וגולשים לשעות הקטנות של הלילה והיא לא שמה לב. בעצם, היא כן שמה לב. היא סופרת כל דקה שלוקח לו לענות לה. כל שניה. השעון מעולם לא היה עסוק כ"כ.

בכלל, תמיד נראה לה שהשעונים הם לא באמת יצורים דוממים. הם חיים ונושמים, והם לא עובדים. הם סתם מראים רביעיית מספרים שמסמלת משמעות לזן מיוחד שפעם היה ניאנדרתלי בכלל, אבל כשלא מסתכלים, השעונים נושמים לרווחה.

כשמדברים ומפריד בינך לבין האדם השני מסך, אתה לא באמת חושב שאתה מדבר אל בן-אדם, עור ועצמות, בשר וכלי דם ואיברים פנימיים. אתה מאמין שאתה מדבר במקרה הטוב אל רובוט משוכלל, או במקרה הרע אל פדופיל שעושה ביד אחרי כל מילה שלך. ככה זה, המודרניזציה גורמת לך להאמין בדברים שנכונים רק בחמישית מהמקרים. אבל אתה תאמין. כי ככה אתה, מאמין. חינכו אותך להאמין. מודרניזציה.

והם מדברים והיא נותנת לו קישורים והוא מגחך והוא מחזיר לה קישור בנושא מעניין והיא אומרת שזה הדבר הכי משעמם שהיא קראה. סתם ככה.

ואז הוא מתעצבן והוא אומר שהוא הולך לישון. אז היא אומרת לו לילה טוב. והוא שולח לה לילה טוב בחזרה. והיא משאירה את החלון פתוח. משאירה אותו ככה פתוח כדיי שכל החמש שעות האחרונות יעברו מהר מתחת לעיניה, בכדיי להתבונן בתמונת התצוגה שלו בפעם האחרונה באמת לאותו הלילה. ואז הכל נגדע. שורה לבנה מוסרת שאיש הקשר איננו מחובר וכי אפשר לשלוח לו דואר אלקטרוני אם באמת רוצים. היא לא באמת רוצה.

אז היא סוגרת את המחשב, ונכנסת למיטה מבולגנת, בתנוחה של קריאת ספר, וסתם חושבת. על כל מיני דברים. לא רק עליו.

ואז היא מגלה שספרות השעון התהפכו. אין שעון. אין כלום. דממה.

המספרים האדומים שהבהבו לפני כשניה נדמו, ובמקומם שחור עצום נותר...

"את לא נותנת לנו מנוחה!" צרחו אליה שעוני הבית, "את בודקת אותנו כל מאית, כל שניה, כל דקה! את לא נותנת לנו שניה לחשוב, לנשום! הצרכים שלך הם לא הצרכים שלנו, מותק, אנחנו צריכים לישון!"

"ובכלל, בשעות כאלה בלילה את צריכה לישון, אהובה, את צריכה לחרופ ולנחור ולזמזם מתוך שינה! את לא צריכה להסתכל בנו! לכי לישון כבר! אנחנו פתחנו בשביתה!" אמר שעון מחוגים גדול שנח על שולחן בחדרה.

"שביתה! כן שביתה!" המולת שעונים החלה, והיא מנסה להצטער אך הם סוחבים אותה הרחק מביתה וממיטתה.

"שחררו אותי!" היא רעמה, "אני בעלתכם ואני אומר לכם מתי לישון ומתי לא!"

השעונים שנשאו אותה איתם הפילוה. "שמעתם את זה, חברים?! היא אומרת שהיא תחליט בשבילנו!" אמר שעון המחוגים.

כל השעונים הקטנים צחקו בזלזול.

היא קמה על רגליה, וברחה משם. היא חזרה אל מיטתה, והשעונים אחריה, מטפסים עלייה ואוחזים אותה ומורטים לה את הבגדים ונושכים לה את העור הרגיש...

ואז אמא שלה העירה אותה, מודיעה לה משהו עלהשעון המעורר שלה שלא עובד ושהיא שמה לה שתי סוללות חדשות מהמקפיא לצד המיטה, כדיי שתוכל להחליף, ואז נותנת לה לחזור למחוזות חלומותיה...

יצא לי ממש סיפור מעצבן הפעם, אבל הייתי חייבת להעלות משהו לבלוג כי הוא הפך ליבש כמעט כמו... כמעט כמו... תעזבו אותי, ארבע בבוקר עכשיו אני לא יכולה לחשוב על דימוי מוצלח .

א מ י ל י .

נ.ב. חזרתי מסאמר סקול באנגליה. היה הכי כיף שיכל להיות אי פעם!