כינוי:
Written בת: 95
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
|
קטעים בקטגוריה: ` `.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מעברים
A crowd of people turned away / but I just had to look / Having read the book / I'd love to turn you on
רובין היה ער כבר שלוש שעות כשהשעון המעורר צלצל בשש בבוקר. שיערו הג'ינג'י היה פרוע בנונשלנטיות מההתהפכויות הרבות במיטה, כשניסה להירדם לשווא. התוצאות למבחן הלשכה לעריכת דין היו אמורות להתקבל היום, ולמרות שניסה להיראות אדיש לחלוטין בעיני חבריו הבטן שלו קרקרה כבר יומיים, מחפשת לאכול איזו פיסת מידע ברמה שיכולה לשלח את שבע השנים האחרונות של חייו לפח הזבל במורד הרחוב, יחד עם עתידו.
הוא קם כשבטנו כואבת מתמיד והתהלך לעבר המקלחת. הוא הסתכל על הפרצוף המנומש שלו, על האף המחודד ועל השיער המבולגן, ותהה לאן כל זה מוביל. בזמן שהחל בצחצוח השיניים, חדשות הבוקר התנגנו מהרדיו בחדר השינה שלו. כשהוא שמע על ניסיון לפיגוע שסוכל בארה"ב, על העובדה שצבא המלכה החליט להתערב באחת מהמלחמות המתמשכת באיזושהי ארץ מזרח-תיכונית נידחת, ולסיום על תאונת דרכים קטלנית בקורנוול; הוא כבר לא התרגש כמו פעם. הוא כבר היה בן 25, היצר האקטיביסטי המטורף-משהו של גיל ההתבגרות פרח ממחשבותיו ואלימות נראתה כמו פתרון יעיל - ואף מוסרי - למדי, ובנוסף הוא אף לא האמין בעובדה שהוא יכול לשנות משהו. השדרנית סיימה את דבריה המדכאים שעברו ליד אוזנו של רובין ולא באמת נכנסו פנימה, והשמיעה שיר ישן של הקיור. זה היה אחד השירים הפחות נסבלים שלהם בעיניו, אבל הוא לא העביר תחנה גם אחרי שסיים עם הצחצוח ואפילו סיים להשוות לשיערו מראה מסודר קמעה. הוא השתחל אל תוך אחד מזוגות הג'ינס היותר יפים שלו והעביר מעל לראשו טישירט מהוהה בצבע כחול בהיר ומעליה הניח ברישול חולצת פלנל משובצת וצבעונית. הוא נראה כמו ילד אינדי מתוקתק, מה שגרם לו להרגיש אירוניה מסויימת, מאחר ולעולם לא נמשך לתרבות זו והעדיף להאזין לרוק כבד ולצפות בסרטי אקשן הממומנים על ידי הקפיטליסטים האמריקאים בהוליווד, אלו המכניסים לכיסם 4 מיליון דולר בסופו של יום גרוע. לעומת פער התרבויות שהוצג לפניו במראה, הוא שם דעתו לצאת לכיוון האוניברסיטה ולהוריד מלבו נטל כבד.
כשהטלפון צלצל לראשונה רובין היה שקוע עמוק במרמור עצמי תוך כדיי שהוא נושם אל ריאותיו אוויר צחנה שנבע, כנראה, מפאת בית השחי השעיר של מהגרת פקיסטנית שעמדה מעל מקום ישיבתו ברכבת. הצג הראה "קלי". הוא לקח נשימה עמוקה אחרונה - ואף הספיק להצטער על כך - לפני שענה. צרחה נשית פילחה את אוזנו. "התקבלתי!! רובין, אלוהים אדירים, התקבלתי! אני הולכת להיות עורכת דין ממולחת שתציל אנשים חפים מפשע ותכלא פושעים! אני אלחם ברוע ו..." בשלב זה רובין הזיז את הטלפון מאוזנו ברוך, הבעתו מתנצלת. כמה זקנות בריטיות הסתכלו עליו במבט שהיה יכול להראות רק דבר אחד ("חצוף, מדבר בטלפון במהלך נסיעה, ועוד בקולי קולות"). לאחר זמן שנראה כמו נצח, הוא קירב את הטלפון חזרה, בדיוק כדי לשמוע את קלי שואלת בקול צווחני, "התקבלת?"
"לא."
"מזל ט...! מה? אה. באמת? אה. אוי, זה לא נורא, אתה יכול לקחת מועד ב', או משהו"
"אני יודע"
"וזה רק עוד חצי שנה, אתה לא באמת תבזבז הרבה זמן!" הוא היה יכול לשמוע את החיוך המתנצל שלה דרך הטלפון.
"כן. תקשיבי, אני לא בדיוק במצב לדבר כרגע. רכבת," הוא אמר ושילם חיוך לאחת הזקנות המרוצות לצידו.
אה. תתקשר אלי כשתגיע הביתה"
"ביי"
כשהוא הגיע הביתה, לעומת זאת, הוא לא התקשר לאף אחד מרשימת ה-40 אנשים ששלחו לו הודעות טקסט, התקשרו או השאירו הודעות במענה הקולי לאחר שסינן אותם בברוטליות. הוא לא נכנס לאינטרנט כי הגיע למסקנה שוודאי יחכו לו שם עוד הודעות באותו הנושא. הוא פשוט נשכב על הגב במרכז הסלון, על הרצפה הקרה, ובהה בתקרה - במשך שלוש שעות. שלוש שעות ברצף הוא בהה בתקרה וניסה להתחמק מכל מחשבה שעברה לו בראש. מכל מחשבה על כמה קלי תהיה מאושרת והוא לא. מכל מחשבה על כמה שכל החברים שלו וההורים שלו והמשפחה שלו, וטוב, גם הוא - יתאכזבו למוות. ואז בסופה של ההתחמקות הזו, הוא הגיע למסקנה. מועד ב' הוא לא הולך לעשות. עם ההחלטה הנחרצת הזו הוא התרומם ממקום משכבו, ניקה את אחוריו, שלף את מפתחות ביתו ונסע אל הפאב.
Baby you can drive my car / Yes I'm gonna be a star / Baby you can drive my car / And maybe I'll love you
הוא היה במהלך גמיעת הבירה השניה שלו כשהיא נכנסה. היא הייתה הדבר היפה ביותר שהוא ראה בחייו, חוץ מכמה סרטי פורנו שוודיים. היא הייתה גבוהה, שיערה היה ארוך, חלק ובלונדיני-מלוכלך, עינייה בצבע הענבר ושפתיה אדומות כעגילי הרובי שענדה. היא הייתה רזה אך מקומרת, וכל עיני הסובבים הופנו לעברה. זה נראה כאילו היא אפילו לא שמה לב. מסלול ההליכה שלה היה ברור ומובהק - לכיסא לידו. "הכיסא הזה פנוי?" היא שאלה באנגלית ברורה המלווה במבטא סקנדינבי כבד. הוא הרים אליה את עיניו, מופתע בכלל שבחורה כמוה מביטה בו במקום בשלל הקופים השעירים אוהדי מנצ'סטר יונייטד או ליברפול או טוטנהם או כל קבוצה אחרת המוערכת יתר על המידה לטעמו שבנות אוהבות לעשות להם עיניים. "אני מניח," הוא אמר והופתע מהנונשלנטיות שהצליח לשחרר בה את משפט זה. היא חייכה חיוך צחור שיניים. "אז את סקנדינבית, נכון? אני מנחש שוודית" הוא ניסה לפתח שיחה. "נורווגית - אבל קרוב מספיק," היא אמרה והזמינה יין אדום. "שים את זה על החשבון שלי," הוא החווה בראשו לכיוון הברמן הרזה והוא נענה.
היא חייכה שוב. "אריקה. אריקה אנגלסן", אמרה והושיטה את ידה לכיוונו.
הוא נישק לה את היד, מחווה שמעולם לא הבין. "רובין קוֹקס, נעים להכיר"
"נעים בהחלט," השיבה.
שיר הדאנס המגוחך שהתנגן ברקע התחלף לשיר מוכר של הארקטיק מאנקיז. רובין עיקם את אפו.
"הו, אני אוהבת את השיר הזה מאוד!" אמרה אריקה וצחקה צחוק חינני.
"גם אני! מאוד!" שיקר רובין במצח נחושה.
"נחמד," היא חייכה.
"מאוד. לחיים," אמר והניף את כוסו באוויר, בזמן שהיא קיבלה לידה את כוס היין שלה מהברמן הצעיר.
"אז, במה אתה עובד?" היא שאלה בחטף. הוא נאנח עמוק בלב.
"כרגע אני מתפרנס מכתיבה כפרילנסר ומילצור לעתים," אמר והוסיף בלי להבחין במילותיו, "אני סטודנט"
"סטודנט? זה מעניין. מה אתה לומד?" היא שאלה, עינייה בוחנות אותו.
"הממ... משפטים. אבל... נכשלתי בבחינה של הלשכה. זו, בעצם הסיבה שאני כאן, משתכר ומקווה למות מרעלת הכבד לפני שאספיק להגות את המילה 'מיסיסיפי'" הוא ענה.
היא גיחכה למשמע הבדיחה. פניה היו יפות יותר מקרוב. היא נראתה כאילו היא הבינה כל מילה שהוא אמר; לא רק במשמעות הסמנטית או המילולית אלא גם רגשית ונפשית.
"אוי, מסכן!" היא אמרה.
"קצת. ומה את עושה? או שמא, עליי לומר, מתכננת לעשות?"
"אתה לא רואה?" היא צחקה, "אני פה בשביל להתפרסם! משחק, דוגמנות, ריקוד - מה שיבוא קודם!"
"נחמד, נחמד. פה, כלומר בריטניה?"
"לא, פה, כלומר - העולם הזה. נועדתי לעשות את זה. זו מטרתי בחיים. אני פה מסיבות של הנאה," היא אמרה והוסיפה לוחשת אל תוך אוזנו בטון שגרם לו להרגיש את החום עולה, "למען האמת - אני עומדת לעזוב מחר בבוקר"
"אם כך, אני מניח שנאלץ להפוך את הערב האחרון שלך בלונדון לערב הכי טוב בחייך," הוא אמר בחיוך ממזרי.
"כן? מה אתה מציע?" היא שאלה בזדוניות.
"את מוזמנת לעלות אליי, הדירה שלי מאוד קרובה"
"או שאתה מוזמן לבוא איתי למלון שלי. הוא רחוק יותר, אבל אין בעיה, יש לי מכונית מושכרת. אנחנו יכולים להשתגע"
"נשמע כמו רעיון מעולה," הוא אמר, זרק את הכסף לברמן כולל טיפ מנופח של 50%, והם שניהם נכנסו למכונית של אריקה - הוא במושב הנהג, כדי להרגיש מעט גברי בכל הסיפור הזה.
And when I awoke, I was alone, this bird had flown / So I lit a fire, isn't it good / Norwegian wood.
בבוקר הוא התעורר עירום באמבטיה הריקה של אחד המלונות היותר יקרים בלונדון. החדר היה ריק לחלוטין חוץ משובל של שיערות בלונדיניות בכיור, על המיטה ועל גופו. הוא התבונן בעצמו במראה, ורק אז הוא שם לב לפתק קטן שנח על אחד מבקבוקוני השמפו הגמורים למחצה. "אריקה אנגלסן. רחוב התפוח 3, אוסלו". הכתב היה מחובר ומסולסל, ומעל האות i, היא ציירה עיגולים במקום נקודות. כמה נשי. הוא הרים את הפתק שעדיין הריח ספק-מהבושם של אריקה ספק-מבקבוקון השמפו שעליו נח, ותחב אותו בג'ינס שהספיק ללבוש מבעוד מועד. את התחתונים הוא לא מצא. הוא יצא מהמלון, אוחז בתיק העור הקטן שקנה באיטליה ומאז הפך להיות תיק הטיולים שלו, בו הארנק שלו והטלפון הסלולרי. הוא ידע בדיוק איפה הוא, הוא ראה את שדה התעופה הית'רו לשמאלו, אבל לא היה לו חשק לחזור הביתה. ואז הכה בו רעיון נהדר, מפחיד ונוראי כאחד. הוא בדק את התיק, וכשגילה את הפספורט האדמדם מבצבץ משולי התא הפנימי ביותר, הוא רץ לנמל התעופה, קנה כרטיס לנורווגיה והתיישב במטוס שעמד לצאת כעשרים דקות אחרי. היו לו מספיק חסכונות כדי לממן טיול שכזה - אתם תופתעו לגלות כמה משלמים לסטודנט למשפטים תמורת טקסטים פשוטים, והוא לא צרך הרבה חוץ מאוכל ושכר דירה שגם הומלס היה יכול לעמוד בו (זה מה שמשלמים על מחייה באחד האזורים המכוערים והנידחים יותר של לונדון) - ובעצם, למה לא? הוא מעולם לא ביצע דבר כה ספונטני, אבל כשהמטוס התקדם אל עבר ארץ הפיורדים המושלגת, הוא הרגיש, בפעם הראשונה בחייו, את הבטן שלו מקרקרת לטובה ולא לרעה.
"רחוב האגס, רחוב הבננה, רחוב התפוז, רחוב התפוח... רחוב התפוח 3" הוא דיבר לעצמו במבטאו הקוקני הכבד בעודו מחפש את ביתה של אשת חלומותיו, ולבסוף - כמובן - מצא. הוא נקש בדלת. השעה הייתה כבר שבע בערב, זמן נורווגיה, והוא קיווה שהיא תהייה בבית. תקוותיו התגשמו. היא פתחה את הדלת בפנים לא מאופרות, שיערה היה אסוף וגלש על כתפיה ברכות, והיא הייתה לבושה בבוקסר אדום וטישירט לבנה הגדולה עליה ב-3 מידות לפחות.
"רובין," היא הייתה מופתעת מאוד.
"אריקה," הוא חייך, "התזמיני אותי להיכנס?"
היא שתקה כמה רגעים ואז חייכה אליו גם היא.
"וודאי" היא פתחה את הדלת ונתנה לו לחדור מבעדה.
הפעם הם נתנו לדיבורים לקחת אותם למחוזות אחרים. הם דיברו עד שתיים בלילה, אולי שלוש, והוא הופתע לגלות שהיא בת 18 למרות האנגלית המעולה שלה והיופי האלגנטי. הם שוחחו על כל נושא אפשרי, והוא לאט לאט הבין שהטיול הזה בנורווגיה לא הולך להימשך חודש או חודשיים, אלא הרבה יותר.
בסופו של דבר היא הזכירה את העובדה שהיא צריכה לעבוד בבוקר, והוא גיחך ואמר "אני לא". היא חייכה, ושניהם נרדמו אחד בחיקי השניה, על הספה בסלון.
IV. - בחיי - (או: לאחר חודש) But of all these friends and lovers / There is no one compares with you / And these memories lose their meaning / When I think of love as something new
חודש אחרי שהוא עשה את המעשה הכי טיפשי ומדהים אי פעם, לעבור לנורווגיה, הגעגועים למולדת הכו בו בעוצמה. הוא התגעגע לכל המקומות שהכיר, לפאב השכונתי, אפילו לברמן הכחוש. הוא התגעגע לקלי ולכל החברים מהלימודים, הוא התגעגע להורים, והוא התגעגע ליכולת להיכנס לרשת החברתית המועדפת עליו בלי לשים עצמו על מצב "לא מקוון", ובלי לעדכן את הסטטוס שלו כדי שחס וחלילה אנשים לא ידעו שהוא חי. בהתחלה הוא חשב שהתנתקות מכל דבר מוכר תעזור לו להתגבר על הכשלון הצורב הזה, לעומת זאת הוא מצא עצמו במצב כובל וקושר אף יותר - אהבה.
"את יודעת," הוא אמר לאריקה לילה אחד, אחרי סקס סוער וכמה דקות לפני שהם שניהם נפלו שדודים לשינה עמוקה, "אני לא אגיד לך שאני לא מתגעגע לבריטניה. אני מאוד מתגעגע, למקומות שאני מכיר ולאנשים שגדלתי איתם והתפתחתי איתם ולשפה שלי ולריח של האוויר המזוהם שלי, אבל כשאני איתך כל הדברים האלה מאבדים חשיבות. אף פעם, בחיי, אף פעם לא אהבתי כמו שאני אוהב אותך"
"אף פעם לא אהבתי כמו שאני אוהבת אותך." היא אמרה, אחרי שתיקה ארוכה מאוד, והניחה את ראשה על חזהו. הוא נשק למצחה והם נרדמו.
בשלב הזה אריקה כבר התפכחה. היו לה עוד את החלומות האלה בזווית העקומה באחורי הראש, החלומות על פרסום וסמים וסקס ומשחק וריקוד ודוגמנות ואולי מתישהו פלייבוי, אבל יותר מכל היא ידעה שזה לא הגיוני. שזה לא יקרה. היא ראתה את המצב שאליו רובין נקלע. היא באמת אהבה אותו, באמת, אבל לעולם לא הייתה מחליפה איתו מקום. הוא השתגע לגמרי, ושניהם היו מודעים לעניין. לא יחלוף הרבה זמן עד שהוא יתחיל להתרגז ולהאשים אותה בכל הבעיות שלו, עד שהוא יתחיל להתגעגע לאותם המקומות האלה ולאבד כל שארית חיבה שעוד תיוותר. היא הייתה רק בת 18, אבל היא ידעה. היא הבינה. היא קלטה את העניין, והיא נשבעה לעצמה שגם אם תאלץ לנקות שולחנות בכל ימי חייה על האדמה המושלגת הזו, היא לעולם לא תהפוך לרובין.
רובין הסתכל עליה בכל דקה של היום. הוא היה מאוהב עד מעל לכל הראש, והוא ידע שהיא לא. הוא רצה להאמין שהיא אוהבת אותו באותה מידה, אבל זה היה פשוט לא רציונלי. אי אפשר לאהוב יותר משהוא אהב. הוא הרגיש כאילו הוא לעולם לא הולך לאבד את ההרגשה האוטופית הזו, של איבוד עשתונות ועצבים שנמסים ומתפוגגים ברגע אחד כאשר הוא מביט עמוק לעיניה של הבחורה הכי יפה בעולם. הוא הרגיש כאילו הוא לעולם לא הולך להפסיק לאהוב בצורה כל כך מטריפת חושים, משגעת, פסיכית. ועמוק בתוכו, הוא ידע, שכשהיא תפסיק לרצות בו - הוא לא יהיה יכול להתמודד עם זה.
V. - אני מתבונן דרכך - (או: אפילוג-לאחר שנה וחצי)
Why, tell me why, did you not treat me right? / Love has a nasty habit of disappearing overnight
כבר חודש שהיחסים שלהם לא היו אותו דבר. הוא לא היה יכול להניח את האצבע מה בדיוק השתבש, אבל הוא ראה את זה בעיניים שלה. היא כבר לא אהבה אותו. לא רק שהיא לא אהבה אותו, היא ממש סלדה ממנו. משהו השתנה, אבל הוא לא היה יכול לומר מה. היא נראתה מדהים בדיוק כמו שנה וחצי לפני כן. היא דיברה באותה שנינות, אבל היא כאילו התעייפה מזה. המבטא שלה כאילו התחיל להקהות את שפתיה ולהפוך את מילותיה ללא-מובנות בעליל. אבל הוא שמע. הוא שמע, ולבסוף הוא אף הבין. אף על פי כן, היא נשמעה מותשת. לא היה לה טוב. היא הרגישה לו שקופה. וזה הרג אותו מבפנים. היא הייתה אותה בחורה שבה הוא התאהב, אבל עם זאת כל כך שונה. זה היה הרגע הראשון מאז שנחת בנורווגיה, שהרגיש צורך עז להקיש את כתובת האתר בו נח הפורנו השוודי. ואז, לפני שלחץ על ה"אנטר", הוא קלט מה קורה. באותו הרגע הוא ארז את חפציו, הרים את הפספורט ונסע אל עבר שדה התעופה, לא לפני שהשאיר פתק על השידה באמבטיה של אריקה. "רובין קוקס. רחוב הפעמון 14, לונדון". הכתב היה פרוע כמעט כמו השיער שלו, ומעל ה-i הייתה נקודה מרוחה באופן גברי. לא היה לפתק ההוא שום ריח ושום טעם, וכשהוא נחת באנגליה, מוחה דמעה בלתי נראית, מתרפק על המקומות אליהם התגעגע, הדבר הראשון שעשה היה להירשם למועד ב' במבחני הלשכה.
ואז, הוא ישב, וחיכה. וחיכה. וחיכה. במשך שבוע הוא חיכה, ואריקה לא הגיעה.
ובצורה כלשהי, הוא לעולם לא הפסיק לחכות, גם כשעבר את מבחני הלשכה (...במועד ג') והפך לעורך דין מוצלח, גם כשנולד ילדו הראשון - ג'יימס רוברט קוקס, וגם כשנישא לקלי בעקבות הריונה הלא-צפוי ממנו, הוא עדיין חיכה לאריקה שתגיע ותאמר שהכל בסדר ושהיא אותה אחת.
לאן נעלמת?
משתתף בתחרות הזאת.
הבהרות:
אני מאוד אוהבת את הביטלס.
אני מאוד אוהבת את הקיור.
אני מאוד אוהבת את הארקטיק מאנקיז.
לא כתבתי מלא זמן, וכאלה.
אמילי.
| |
אפוקליפסה בבקשה
השמיים היו כחולים באופן עוצר נשימה באותו יום. אמבר הסירה את משקפי השמש שלה כדיי לבחון האם השמש מתעתעת בה, וכשהסתנוורה כליל זעפה והרכיבה אותם על אפה שוב. כיאה לאישה עסוקה שכמותה, היא לא שמה לב לצבע המרנין של השמיים, ולמען האמת - גם אם הייתה שמה לב, ספק אם הייתה מתרגשת.
מבנה הגוף שלה היה ארוך וצר; היא הייתה גבוהה מאוד ורזה עוד יותר. שערה היה בלונדיני ודק ועינייה חומות בהירות. היא לבשה ג'ינס כהים וצמודים ונעליים שחורות בעלות עקב סטילטו בגובה שלא היה מבייש זונת צמרת, וחולצה משובצת מכופתרת. היא אהבה את החולצה הזאת - אולי בגלל שזאת הייתה החולצה האהובה על כריסטיאן, האקס המיתולוגי שלה. היא לא אהבה להתרפק על העבר, אבל כריס - עד כמה שזה נגמר איתו נורא - תמיד היה פינת הנוסטלגיה החמימה בלב הקפוא שלה.
היא הגיעה לבניין המשרדים הגדול שבו היא עבדה, וסיננה "תודה לאל" קטן. הקלסרים שהחזיקה בידיה כמעט נפלו לה כמה וכמה פעמים במהלך המסע הקטן שלה מתחנת האוטובוס אל הבניין שממוקם במרכז לונדון. היא וויתרה על קניית מכונית - זה לא נראה הכרחי, לפחות לא לעומת שכר הדירה האסטרונומי.
הדלתות האוטומטיות נפתחו בשקשוק קפיטליסטי והיא נכנסה פנימה, ממלמלת "שלום שלום" לכל אדם שנראה לה בגדר המוכר בדרך למעלית, וכשסופסוף הגיעה, לחצה על קומה 16 ודלתות המעלית נסגרו מאחוריה, מותירות שובל אנשים בחוץ, מחכים למעלית השניה.
כשהמעלית הגיעה לקומה הרצוייה, היא סידרה קפל קטן בחולצה המשובצת ויצאה החוצה.
"שלום!" חייכה אליה לינדזי והגישה לה קפה (הרבה חלב, שלושה סוכר - אנשים מרירים אוהבים את הקפה שלהם מתוק). היא הייתה מלאה, חייכנית וג'ינג'ית עם נמשים, ובנוסף כנראה היה לה איזשהו שארם מאחר והיא הייתה המזכירה היחידה שאמבר עוד הייתה יכולה לסבול.
"גם לך" אמרה אמבר באדישות וחטפה את כוס הקפה מלינדזי. אמבר החלה לצעוד לכיוון המשרד שלה וחייכה. זאת הסיבה שהיא אהבה כל כך את לינדזי - כל מזכירה אחרת הייתה נפגעת, לינדזי משכה בכתפייה והמשיכה הלאה - מילולית.
הפעם זה לא היה ככה. אמבר, שנהגה לטרוק את הדלת מאחוריה בדרך כלל, נתקלה במכשול - לינדזי.
"מה את חושבת שאת עושה?" אמרה אמבר. היא ידעה שאסור היה לה להיקשר אל מזכירה.
"מישהו מחכה לך," לינדזי חייכה במבוכה.
"ולא יכולת להעביר לי את זה בטלפון/אימייל/הודעת טקסט/קוד מורס בגלל ש...?"
"הוא מחכה פה כבר שלוש שעות"
"שלוש ש... מה? השעה שבע בבוקר!"
"אני יודעת"
"מה הוא רוצה?"
"אני לא יודעת, אבל כנראה זה דחוף. הוא לא הסכים לדבר עם אף אחד חוץ ממך"
"הבן אדם מחכה פה מארבע בבוקר ולא שקלת את האפשרות ההזויה של, הממ, אני לא יודעת, להתקשר אליי?"
"שקלתי, אבל דווקא היום התחשק לי לחיות, ולא לישון עם הדגים"
אמבר חייכה. "תכניסי אותו".
זה היה כריסטיאן.
***
אמבר לא ידעה מה לעשות קודם: לסיים להיות בשוֹק, לנקות את השברים של כוס הקפה מהרצפה, לחבק את כריסטיאן או לצרוח עליו כמו מטורפת. היא בחרה באפשרות האחרונה. הוא, לעומת זאת, בחר בשלישית.
"תוריד את הידיים שלך ממני!" היא צרחה עליו.
"שששש, תרגעי" הוא אמר והסתכל לה בעיניים. אלוהים, היא שכחה כמה הן כחולות.
היא התנערה.
"אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה פה? או, לפחות, למה אתה עושה את זה פה, ועוד מארבע בבוקר?"
"כי יש לי משהו ממש חשוב לומר לך"
"ולהתקשר אליי דורש מאמץ רב יותר מלהגיע לכאן בארבע בבוקר?"
"טכנית, כן - הייתי צריך להתקשר אלייך לפחות 57 פעמים לפני שהיית מסכימה להקשיב במקרה הטוב, או היית מתקשרת למשטרה במקרה הרע"
אמבר חייכה. "דבר".
הוא גירד בקדקודו. השיער שלו היה רך ובלונדיני ותמיד הריח טוב.
"טוב, אז אני לא יודע איך לומר את זה," הוא פתח בקול העמוק שלו והיא נשאבה, "אבל... טוב... יש לי... מידע מסווג שאני לא ממש יכול לספר לך אבל אני אעשה את זה כי אני אוהב אותך ואת יודעת את זה"
"אם היית אוהב אותי לא היית בורח לקולומביה"
"לא עכשיו, בבקשה, אין לנו זמן"
"אתה פתחת את זה," היא הסתכלה עליו כמנצחת.
הוא תפס אותה ונישק אותה.
"יופי, עכשיו את שותקת" הוא חייך. גם היא חייכה. "האפוקליפסה מתחילה בעוד 27 דקות," הוא אמר, נישק אותה בשנית ועזב את המשרד לפני שהיא הספיקה להוציא הערה שנונה נוספת מפיה.
***
שלא תבינו לא נכון; אמבר לא הייתה אחת מהבנות שקונות כל מה שמוכרים להן. אבל כריסטיאן בחיים לא היה משקר לה. גם כשהוא עזב אותה וטס לקולומביה, הוא אמר לה את זה פנים מול פנים. הוא לא שיקר או הסתיר עובדות, הוא לא אמר לה "נתראה בערב" ונעלם לפתע. הוא היה ישיר להכאיב, וזה כאב להחריד. אבל הוא היה אמיתי וישר, והיא הייתה יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות. אז אם הוא עבר את כל הטירחה של למצוא איפה היא עובדת עכשיו, הגיע למשרד שלה בארבע בבוקר, ועשה את כל מה שעשה - כנראה שהייתה לו סיבה.
אבל, אלוהים, אפוקליפסה? היא גיחכה. איכשהו כל פעם שמדברים על סוף העולם זה קשור בכריסטיאן: כשהוא נסע לקולומביה היא הייתה בטוחה שהשמיים עומדים ליפול עליה. זה לא קרה, מן הסתם, אבל זה היה מאוד קרוב למצב הזה. ואז היא הרימה את השברים וחיברה אותם חתיכה אחרי חתיכה והפכה לטובה יותר, חזקה יותר, ובלתי שבירה.
ועכשיו זה. כלומר, כשהוא עזב והיא חשבה על מוות ואבדן, זה, זה היה פתטי. עכשיו זה פשוט מלחיץ. למה הוא חושב שמגיעה האפוקליפסה?! ולמה לעזאזל הוא פנה עם זה אליה?
הייתה רק אפשרות אחת. להתקשר אליו.
***
אמבר הרימה את השפופרת ולחצה על שלוחה 3.
"ברנן&שרין רואי חשבון, מדברת לינדזי, במה אפשר לעזור?"
"אני צריכה את הטלפון של כריסטיאן"
"שלוחה 5"
"לא, לא, לא כריסטיאן דאונינג. כריסטיאן גייל, הבלונדיני שחיכה פה מארבע בבוקר?"
"אה. הוא באמת נראה כמו מישהו שקוראים לו כריסטיאן," הרהרה לינדזי בקול רם.
"לינדזי! המספר!" אמבר התחילה לאבד את הסבלנות. לפי כריסטיאן, מלחמת גוג ומגוג הייתה אמורה להתחיל בעוד 23 דקות.
"אה, כן, הוא באמת הביא לי איזה כרטיס ביקור. שניה, אני אחפש אותו..."
אמבר ניתקה את השיחה ופתחה את הדלת בכעס. לינדזי הסתכלה עליה בעיניים הירוקות הגדולות שלה כלא מבינה.
"אני אעזור לך לחפש," אמרה אמבר. היא באמת הייתה אובדת עצות.
"לא, לא, הנה, מצאתי!" אמרה לינדזי בתרועת ניצחון.
"יופי," סיננה אמבר, נכנסה למשרד וטרקה את הדלת מאחוריה.
היא חייגה את המספר וקיוותה שהוא יהיה מעודכן, ולא אחד מכרטיסי הביקור המזוייפים שכריסטיאן כל כך אהב.
"הלו?" זה היה הוא.
"כריס." היא אמרה.
"אמבר!," הוא נשמע מרוגש, "תהיתי מתי תתקשרי. אני בפאב הקרוב למשרד שלך, תהיי פה כמה שיותר מהר"
היא ניתקה את השיחה ורצה לפאב.
***
הוא נופף לה בשמחה והיא התיישבה לידו באדישות מהולה בפחד. הוא לא נתן לה להוציא מילה וישר התחיל:
"טוב. אז ככה. נסעתי לקולומביה בענייני עבודה. תמיד אהבתי אותך ותמיד אוהַב, ולכן יצאתי למשימה הזאת. עבדתי עם חבורה של גאולוגים, היסטוריונים, סוציולוגים, פסיכולוגים, ארכיאולוגים, מתמטיקאים ומדענים מוכשרים, כולנו נחושים לדעת מתי העולם יסתיים. את מבינה, קיבלנו מידע."
"ממי?"
"את לא תאמיני לי"
היא הסתכלה עליו והוא הבין שגם היא עדיין אוהבת אותו, ושהיא תאמין לכל דבר שהוא יאמר לה.
"קיבלנו שיחה. מיופיטר. הם אמרו שזה קרוב ושקולומביה תגלה לנו הכל"
היא פלטה את כל היין שהיה לה בפה כשהתפרצה בצחוק אלים. הוא תקע בה מבט, והיא השתתקה.
"אז היינו קבוצה של הרבה אנשי מקצוע מהטובים בעולם, וחישבנו בלי הפסקה, והגענו למסקנה שזה היום. היום זה היום בו כדור הארץ מתפוצץ"
"ומה הייתה הפואנטה שלך בלומר לי את זה?"
"כל אנשי המקצוע האלה זקנים. אין בהם את רוח ההרפתקאות שנצורה בי, בך, בנו. אין להם את הצורך הזה לשנות משהו. אמבר, תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. לקחתי על עצמי את התפקיד להציל את האנושות, ואני רוצה שתבואי איתי"
"מה?..."
"תבואי איתי. ליופיטר. אנחנו הולכים להציל את האנושות"
"אתה צוחק עליי?"
"לא"
"אתה כן."
"לא, אני לא"
"כן, אתה כן"
"לא, אני לא"
"כן, אתה כן"
הוא נישק אותה.
"טוב, מתי יוצאים?"
***
כעבור חמש דקות הם כבר היו חגורים במן צלחת מעופפת שהייתה ממוקמת על ראש אחד הבניינים הגבוהים יותר בלונדון, ומוכנים להמראה. נשארו להם 15 דקות להצלת האנושות, ואמבר לא ממש הבינה מה היא עושה חגורה ברכב חלל עם האקס שלה, ההוא שטוען ברוב טימטומו שהם נוסעים ליופיטר כדיי להציל את העולם.
הוא חייך אליה והם עזבו את משטח החנייה המוזר וחצו את האטמוספירה. ואז הם הגיעו ליופיטר.
היא הייתה בשוק. הם באמת נחתו על יופיטר.
"אני יודע שזה מדהים, אמבר, אבל אין זמן" כריסטיאן אמר והוציא אותה מהחללית.
"וואו" היא הייתה בשוק "וואו, וואו, וואו". מולם עמדה ספינת חלל ובראשה סמל ירוק מוזר. הם נכנסו פנימה.
"שלום, וברוכים הבאים לספינת החלל לינדן-אמסון המנוהלת על ידי לוריין לינדן-אמסון-גארליק. אם אתם תושבי יופיטר, אנא פנו לטור הימני. אם אתם תושבי איחוד שביל החלב, אנא פנו לטור השמאלי. אם אתם תושבי כל כוכב בגלקסיה אחרת, או תושבי כדור הארץ" (בשלב הזה נשמעו גיחוכים מכמה עברים) "עברו לטור האמצעי. אם אתם רוצים להטריד את מנוחתה של גברת לוריין לינדן-אמסון-גארליק המלכותית, לחצו על הכפתור האדום הענק שבצד ימין שלכם. כן, זה שכתוב עליו 'לוריין לינדן-אמסון-גארליק' בענק, חבורת טיפשים. תודה ולהתראות"
אמבר וכריסטיאן הסתכלו אחד על השני ורצו אל הכפתור הענקי.
"דרך אגב, מה בדיוק הלוריין הזאת תעשה בשבילנו?" שאלה אמבר.
"היא זאת שהתקשרה, אז אני מניח שהיא גם זאת שתדע לכוון אותנו" ענה כריסטיאן, ושניהם נחתו במשטח רטוב. מולם ישב יצור כתום ורירי שהיה מחובר למכונות שנראו כמו מכונות הנשמה ארציות, ומראשו של היצור יצאו דמויי-שיערות שחורות מתולתלות. הוא החזיק בשרביט ורוד זועק והיה לו קול נשי להטריד.
"שלום?" אמר היצור.
"הממ, שלום," אמר כריסטיאן והשתחווה תוך כדיי דחיפת אמבר לקרקע, כך שזה ייראה ששניהם משתחווים, "אנחנו כריסטיאן גייל ואמבר רוז מכדור הארץ"
"פחחה! כדור הארץ! איזו בדיחה נהדרת!" אמר היצור הנשי.
"אנחנו רציניים" אמרה אמבר.
"אה. אני לוריין-לינדן-אמסון-גארליק," אמר היצור - מה שהסביר את היותו כל כך נשי (הוא היה ממין נקבה) - והמשיך: "איך בדיוק הגעתם לפה?"
"מחקר של שנים" ענה כריסטיאן.
"נחמד" אמרה לוריין. "מה רצונכם?"
"אז, כפי שהודעת לנו," אמר כריסטיאן, "כדור הארץ עומד בפני פיצוץ"
"פיצוץ, מוות, אפוקליפסה, אחרית הימים, גוג ומגוג - איך שלא תקרא לזה, אתם הולכים למות" אמרה לוריין.
כריסטיאן גירד בראשו.
"אז זהו, שאנחנו רוצים לדעת אם יש דרך למנוע את זה"
"לא." אמרה לוריין.
"אה" אמר כריסטיאן.
שתיקה מביכה.
"אנחנו יכולים לפחות להישאר כא...?"
"לא."
"אה"
שתיקה מביכה.
"אפשר בייגלה?"
"לא."
"אה"
"לכו מכאן בבקשה."
שם הסיפור הוא תירגום חופשי ועילג של השיר "Apocalypse Please" של מיוז.
declare this an emergency
come on and spread a sense of urgency
and pull us through
and pull us through
and this is the end
this is the end of the world
it's time we saw a miracle
come on it's time for something biblical
to pull us through
and pull us through
and this is the end
this is the end of the world
proclaim eternal victory
come on and change the course of history
and pull us through
and pull us through
and this is the end
this is the end of the world
משתתף בתחרות הזאת.
וואו, אני חושבת שאף פעם לא עשיתי הפסקה כל כך גדולה בכתיבה. אמילי.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
