כינוי:
Written בת: 95
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 1/2009
הצדק וההדק
הם הסתכלו אחד על השני במבטי תיעוב. כל אחד מהם היה בטוח שהוא הולך להיות זה שמנצח, שהולך לצאת משם חי.
ואז הוא החליט לשלוף את האקדח.
"היה שלום, חבר וותיק," הוא אמר ולחץ על ההדק.
***שבועיים לפני כן***
קוֹנוֹר הסתכל על עצמו במראה. אותן פנים שהוא הכיר כבר מגיל שלוש-עשרה ניצבו מולו בחיוך מונה-ליזה שכזה, חיוך שאם היית רואה היית מעדיף פשוט לברוח. זה היה חיוך מאיים בצורה לא מאיימת, כזאת שגורמת לך לחשוב פעמיים לפני כל מילה שאתה אומר. הוא העביר את ידו בשיערו הבלונדיני-עכברי והסמיך שלו, והסתכל לעצמו עמוק בעיני הטורקיז. הצלקת שנוספה לו לפנים בשנים האחרונות - הדבר היחיד שהשתנה בפניו מאז גיל שלוש-עשרה, חוץ מכמה נקודות חן בודדות - נראתה לו לפתע הירואית. הוא תהה אם כל הצלקות הופכות להיות כאלה אחרי שמתרגלים אליהם, אפילו אם הן נוצרו מדברים ממש לא הירואים, כמו הצלקת שלו.
הוא, בניגוד לכל שאר הקולגות שלו למקצוע, לא חשב שלהיות רוצח שכיר זה הירואי. בכלל לא.
-
אֶדְגַר הסתכל על עצמו במראה. הגופיה הלבנה שהוא לבש לגופו גרמה לעורו להיראות אפילו יותר לבנבן ממה שהוא באמת היה, וזה היה קשה. עור פניו המנומש החל להחוויר כשראה את הצלקת שנפערה לו בראש.
"שיט! שיט! שיט!" אמר. הוא לא יכול לצאת לעבודה, ככה, עם צלקת ענקית ומדממת שככל הנראה, הוא חשב, נגרמה מהטחת ראשו באופן חוזר ונשנה בקיר אתמול בלילה, כשלא הצליח להיזכר כמה זה 6 כפול 7 לא משנה מה עשה. הוא בכלל לא אהב מתמטיקה, אבל הוריו אהבו. הוריו חלו על מתמטיקה, הוריו חיו מתמטיקה ונשמו מתמטיקה ואכלו מתמטיקה לארוחת בוקר. אז במקום לפתוח פאב קטן ואינטימי כמו שהוא תמיד רצה, הוא הלך ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. הוא בכלל לא הבין איך קיבלו אותו, אבל אז הוא נזכר שהוא בן למשפחת אֶנְגֵ'ר, ובני משפחת אנג'ר מתקבלים לאן שהם רוצים.
הוא נאנח באיטיות והניח שעליו להמשיך לחיות למרות הצלקת הנוראית, שהייתה בעצם שריטה קטנטנה, לבש את החליפה שלא עשתה צדק למידותיו, שלף את כרטיסיית הרכבת התחתית שלו והלך לדרכו, בעודו טורק את הדלת.
-
גְלֶן הסתכל על עצמו במראה. שיערו השחור הבריק בבזק שמנוני ועיניו החומות עברו על גופו באיטיות.
"אני חייב להתחיל דיאטה," הוא חשב כשגילה סנטר נוסף מתחת לשלושת סנטריו הרגילים. ידיו השמנמנות אחזו במברשת השיניים היטב וצחצחו את שיניו הקטנות, הצהובות והעקומות במסירות אירונית, כשהטלפון הנייד צלצל. הוא ירק את שאריות משחת-השיניים הירוקה מפיו, ורץ לחדר השינה שלו בכדי לענות לטלפון, כשכל שומניו מדלדלים מאחריו.
"הלו?" הוא ענה בקול מחוספס של בוקר.
"המשימה הושלמה" ענה הקול מהצד השני, מחוספס לא פחות - אך לא מכורח הבוקר.
"הו, נהדר, נהדר, מר קֶלִי. חיכיתי לטלפון הזה ממך זמן רב. יש לי משימה נוספת בשבילך" ענה לו גלן בחיוך מסופק.
לאחר שמר קלי נתן לו כתובת, תאריך ושעה לפגישה, ניתק גלן את הטלפון בעזרת אצבע שמנה וחזר למלאכת צחצוח השיניים שלו.
***שבוע לאחר מכן***
קונור לא התחבט בדעתו יותר מדיי. הוא ידע בדיוק מה לובשים לאירוע כזה. הוא היה באירועים שכאלה מאז גיל שש-עשרה, מאז שעזב את ביה"ס.
היו לקולגות שלו ראשי תיבות רבים שבהם השתמשו לתאר את קוד הלבוש לאירועים כאלה, אבל הוא אהב לקרוא לזה 'למ"מ, לב"מ, לפ"מ' - לא מחוכם מדיי, לא בולט מדיי, לא פשוט מדיי. הוא היה צריך להיראות כמו אדם שבא לסעוד ארוחה, כמו אדם נורמלי שבא לסעוד ארוחה. אסור היה לו לבלוט בקהל. אסור היה לאף אחד לזכור אותו.
הוא לבש סריג ירוק פשוט ומעליו הלביש מעיל שחור ארוך מעור. הוא לא חשב שהוא נראה יותר מדיי 'מטריקס' עם זה. הוא התשחל לתוך הג'ינס הבהיר שלו ולתוך נעלי הספורט שלו והלך בצעדים איטיים למסעדה שבה קבע להיפגש עם מר פְלוֹסְדָייִק, שכ"כ לא התחשק לא לפגוש.
כשהגיע, מר פלוסדייק כבר ישב בתוך ה'בּוּט', ה'תא', ועיין בתפריט.
"התרח השמן," חשב, וקילל מתחת לזיפי השפם ששכח לגלח באותו הבוקר.
-
כתב היד של גלן פלוסדייק לא היה מסודר במיוחד, ולכן הוא לא הצליח להבין האם עליו להפגש עם מר קונור קלי בשתיים או שלוש בצהריים לארוחה 'ידידותית' בלבד. כך לפחות נכתב בפתק, למקרה שמישהו ימצא אותו.
הנייר הלבן עבר כל מה שנייר יכול לעבור בכדי להבין את השעה הכתובה עליו, אך ללא הצלחה. מכך הגיעה המסקנה שגלן יצטרך להגיע בשתיים, למרות שיכול להיות שהוא יוכרח לשבת בתוך התא שעה ולחכות לקלי המחורבן. אבל כשאתה חייב לעשות משהו, אתה חייב לעשות משהו. במיוחד אם זה קשור בלרצוח את יורש העצר המזורגג של משפחת אנג'ר.
מכשהגיע, הדבר הראשון שעשה היה להזמין את התפריט. וכן, הוא כן חיכה למישהו, חתיכת מלצר מחורבן, ולא, הוא לא יצא מהתא כי הוא תפס אותו, הוא בסה"כ רצה משהו לשתות. הוא הזמין מים מוגזים כשראה את מעיל המטריקס השחור שקונור נוהג ללכת איתו מזוית העין. הוא חייך.
"טוב להגיע מוקדם מאשר לאחר," אמר לקונור שצעד באיטיות יתרה אל עבר תאו. קונור הסמיק מעט. הוא תמיד איחר, אבל לפחות הוא עשה את עבודתו כהלכה.
המלצר הגיע עם המים המוגזים של גלן.
"תרצה משהו, חבר?" שאל המלצר במבטא צרפתי שהעביר בקונור צמרמורת.
"לא, תודה".
המלצר משך בכתפיו והלך לשרת שולחנות אחרים.
"אז, העסקה שלנו" פתח קונור.
"הו, כן, זה!" ענה גלן. מה שהוא אהב בקלי המזורגג היה זה שהוא חתך את הבולשיט וישר הגיע לעניין.
קונור לא אהב כלום בגלן. למען האמת, הוא פשוט תיעב אותו.
"אז...?" שאל קונור ונאנח.
"כן. הבן של משפחת אנג'ר" אמר גלן וקרץ - פעולה שהייתה קשה במיוחד לאדם שמן כמותו.
קונור פרץ בצחוק, ואז הבין שגלן לא צוחק.
"אלוהים, אתה רציני, אה?"
"אין מישהו יותר רציני ממני בעניין הזה"
"מה יש לך נגדו? הוא רק ילד. בן 20, עושה התמחות בראיית חשבון. ג'ינג'י כזה, דווקא חמוד. מהסוג שהייתי משדך לבת שלי. לא הוא ולא ההורים שלו עשו לך משהו אי פעם. הם סתם חבורה של מרובעים," קונור הגיב. הוא היה שומר הראש של אֶוולין אנג'ר, אמו של אדגר, שנתיים. הוא הכיר את אדגר מאז שהוא נולד.
"זה לא עניינך! אתה שומע?! לא העניין המזורגג שלך!" שאג עליו גלן וכל סנטריו התנדנדו באיטיות מגושמת.
"אם זה לא ענייני, חבר יקר, אני יכול לאסוף את התחת המחורבן שלי ולעוף מפה. תמצא לך מתנקש אחר. אני עושה את העבודה שלי הכי טוב כשאני מבין את כל העובדות" קונור חייך והתרומם.
"שב! עכשיו!" צווח עליו גלן שהאדים כעגבניה בשלה.
"אתה הולך לספר לי את הסיפור, או מה?" שאל קונור בחיוך ממזרי.
"שב. אני אספר" אמר ולקח נשימה עמוקה.
-
"תן לי להבין את זה נכון, פלוסדייק. יש את אוולין, אמא של אדגר, כן? והיא הייתה רואת-החשבון שלך פעם. עד כאן הכל ברור. ואז הווארד - אבא של אדגר - האשים אותך באונס אישתו? והיא תמכה?" פלט קונור לאחר הסיפור הארוך והמייגע של גלן.
"בדיוק, ו..." ענה לו גלן, ולפני שסיים את המשפט, קונור התפרץ:
"ואז נכנסת לכלא ל-10 שנים ויצאת תוך 5. הבנתי. עכשיו, השאלה שלי היא, מה יש לך נגד הג'ינג'י? לך תתנקש באבא - אני אבין, הוא זה שגרם לך להכנס לכלא. תתנקש באמא - אני אבין, היא זאת שסיפרה את כל השקרים. אבל... הילד? הרך? הצעיר? התמים? המסכן? הקט..."
"ש ק ט! אתה מוכן לשתוק קצת, חזיר מטומטם?! אני מנסה להשחיל מילה ואתה לא נותן לי!" אמר פלוסדייק.
"סליחה, אבאל'ה, אתה יכול לדבר. יש לי נטייה לעשות את זה" ענה לו קונור והסמיק.
גלן לקח לגימה מהמים המוגזים שלו, נרגע והמשיך:
"אני לא רוצה להרוג את אוולין, או את הווארד מסיבה אחת. אני רוצה אותם חיים. אני לא רוצה שימותו. אני רוצה אותם סובלים, עוד חיים ארוכים, בלי הדבר היחיד שהם השקיעו בו יותר מבעבודתם. אני רוצה נקמה".
קלי חיבר את הפאזל בראשו. הוא דווקא ריחם על הילד. הוא חיבב את הילד מאוד. אבל יש לו עבודה, וכשיש עבודה צריך לעשות דברים - גם אם אתה פחות אוהב אותם.
הוא שלף עט כחול ומפית עם הלוגו של המסעדה מהמתקן, שרבט כמה מילים, העביר את המפית לגלן, קרץ והלך.
"יום שני, 15.3, בדיוק עוד שבוע, בחנייה של 'פיירפליי'. תדאג שהוא יהיה שם בשבע אפס אפס, אני לא הולך לחכות."
גלן הרים את המפית הקרועה חלקית מחוד העט, תקע אותה בכיסו ויצא גם הוא מהמסעדה, לא משאיר אפילו שני פאונד על המים המוגזים ששתה.
-
אדגר היה עסוק בחישוב הצפי לשנה הבאה של חברה שהממונים עליו המציאו כדיי לבדוק את כשירותו לתפקיד, ובעודו קובר עצמו בערימת סוכריות על מקל ומטיח את ראשו בקיר על כל פעם ששגה בחישוב (והיה נדמה שהיה חור קטן בקיר, כך שהוא שגה דיי הרבה) נשמע בום! חזק, וקופסאת הקרטון שעמדה מעל ארון הפלדה האפור הייתה כעת על הרצפה, תכולתה מפוזרת בכל רחבי החדרון הקטן.
"שיט! שיט! שיט!" קרא אדגר, הטיח את ראשו בקיר מספר פעמים והתקדם כדיי לאסוף את כל המסמכים ההו-כה-חשובים שנערמו עכשיו בערימות א-סימטריות בכל מקום מסביבו.
הוא חייך חיוך נצחון גדול ולבבי כשראה שסיים לערום את המסמכים חזרה בתוך הקופסא. נותרה לו רק קבוצת מסמכים גדולה שעמדה ישרה ליד שולחן הכתיבה, והוא יסיים, וסוף-סוף יוכל לחזור אל החישובים שלו. הוא זחל על ברכיו אל עבר השולחן, כשלפתע הסיבה שקבוצת המסמכים עמדה ולא התפזרה גם היא נראתה כה ברורה.
היא הייתה מודבקת. בסלוטייפ. הוא פרץ בצחוק.
"למה... שמישהו... ירצה להדביק דפים עם סלוטייפ?!" אמר תוך כדיי הצחוק, ואחרי ששמע את מה שהוא אמר, הוא נדם.
למה באמת שמישהו ירצה להדביק דפים יחד? דפים חסרי שימוש?
הוא נגע בהם בזהירות, והסיר את הסלוטייפ לאט-לאט. מה שהתגלה לעיניו כבר לא היה מצחיק.
אקדח.
הוא נגע בו. האקדח היה קר ומתכתי והוא פשוט רצה לחזור אל הצפי שלו, אבל כוח מוזר גרם לו לקחת את האקדח, לדחוף אותו לתחתונים, להדביק את הדפים מחדש ולסדר אותם בתוך הקופסא.
אחר כך הוא חזר אל הצפי שלו.
***שבוע לאחר מכן, יום שני ה-15.3***
מאז אותו יום, אדגר הלך עם האקדח שלו לכל מקום. לעבודה, לבילויים, לחברים. אפילו בבית הוא הסתובב איתו. הייתה לו הרגשה שמשהו רע הולך לקרות. לכן, כשהיה צלצול בדלת כשהוא לא הזמין אף אחד, אדגר הצטמרר ואחז באקדח הקפוא והטעון, חזק יותר מתמיד. הוא פתח את הדלת.
אישה עמדה שם, מתנודדת מצד לצד, עיניה אדומות והיא מחזיקה בבקבוק סמירנוף אדום ריק לחלוטין.
"תעזור לי..." היא מלמלה במבטא לא מהאזור, ונפלה לזרועותיו. הוא הרים אותה והניח אותה על הספה, הלך להחליף בגדים ובינתיים חימם את הקומקום.
"קחי," הוא הגיש לה ספל תה, והיא, בהבעה מעורפלת (אפילו מעורפלת מדיי, הוא חשב) הושיטה את היד לכיוון השני. הוא כיוון את ידיה ונתן לה את הכוס בידיים. היא התחילה לשתות ונראה שהיא מרגישה טוב יותר.
"אז, מה שמך? ומאיפה את?" הוא שאל.
"אני... אה... מייסי, הגעתי לכאן... כי בת דודה שלי... היא... דודה שלה מתה. אני מייסי מילס מבראדפורד." ענתה.
"ידעתי שאת מהצפון!" אמר וצחק, וכשהבחין שהיא לא צוחקת, הסמיק והוסיף "אדגר אנג'ר, מכאן. נעים להכיר,"
"כן, נעים להכיר, אדגר," אמרה והתקרבה אליו, "מה דעתך ש... שאני אשן כאן היום?" לחשה לו באוזן. הפה שלו התייבש.
"תראי... נראה לי... עדיף ש... יש לי.... יש ממש קרוב לכאן פונדק. הוא ממש טוב, ישנתי שם דיי הרבה. תישני שם, אני אשלם עליך אפילו. קוראים לו 'פיירפליי'. היו עליו הרבה המלצות"
היא נראתה מאוכזבת.
"הפיירפליי, אה? נשמע בסדר. קח אותי לשם" אמרה והקיאה לו בתוך האגרטל.
-
קונור ישב על הגדר בחנייה של הפיירפלי עם בקבוק בירה חצי גמור.
"אני לא בטוח שאני זוכר נכון, גלן פלוסדייק החביב, אבל נראה לי שקבענו שתביא אותו אתה לכאן בשבע, ועכשיו שמונה וחצי, ואני לא יודע אם אני רואה נכון, אבל יש רק אחד ממך. אני מנחש שיש רק אחד ממך, אם לומר את האמת, כי אני רואה הכל כפול, אז טכנית, יש כאן שניים ממך. אבל אני לא בטוח שזה מה שהתכוונת שאני צריך להרוג, או שאתה מאוד רוצה שאני אהרוג את הבבואה שלך שאני רואה כאן. השאלה היא אם לא מתחשק לי להרוג את הפרצוף המזויין האמיתי שלך קודם!" קולו של קונור התגבר והתגבר. גלן היה חיוור ונראה כעוס.
"שתוק כבר, חתיכת אימפוטנט מסריח! הכל היה מוכן. עשיתי עליו מעקב, הוא היה אמור להיות בבית שלו. אבל הוא לא היה. אין שום זכר לאדגר המחורבן אנג'ר בבית שלו! ולמרות שאני גאון, קלי, אני לא אלוהים!" צווח גלן.
קונור השתתק.
"תגיד," הוא שאל בשקט, "יש סיכוי שאתה מסיע אותי הביתה? לא נראה לי שכדאי שאני אנהג במצב כזה"
"לך תזדיין, קלי" אמר גלן, והתיישב לצדו על הגדר, כשמכונית כחולה ומקרטעת נכנסה למגרש החנייה וממנה יצאה בחורה שחומה עם שיער כהה ולא אחר מאשר אדגר אנג'ר.
גלן וקונור הסתכלו אחד על השני.
"אולי אתה לא אלוהים," אמר קונור, "אבל אתה חתיכת ממזר ממוזל"
גלן חייך. הוא באמת היה ממזר ממוזל.
-
אדגר יצא מהמכונית. הוא ראה שתי בבואות של גברים גדולים על הגדר, ובאותו הרגע הוא באמת שמח שזכר להביא את האקדח שלו איתו.
הוא הרים את מייסי אל עבר שערי הפונדק, שילם עבור שלושה לילות (הוא רצה לשלם עבור כל השהייה שלה, אבל היא התעקשה) ויצא חזרה, משחק בצרור המפתחות שלו. על הגדר עמד רק בחור מגודל אחד הפעם.
הוא התקדם אל עבר מכוניתו במהירות האפשרית שלא תהייה חשודה, וההליכה נראתה כמו נצח. הוא הלך, צעד אחר צעד בקצב פעימות הלב שלו - והו, קצב פעימות הלב שלו היה מהיר.
ואז, יד הונחה על כתפו. הוא קפץ והסתובב.
"הו, אלוהים, קונור! הפחדת אותי למוות!" אמר אדגר. זה היה רק קונור, שהיה שומר הראש של משפחתו ואהוד מאוד על אמו.
"אה... כן... מה נשמע?" שאל קונור, לא מפוקס.
"איתי בסדר, אבל אתה לא נראה כ"כ בסדר אם לומר את האמת, קונור" ענה אדגר תוך שהוא מסתכל בעיניו של קונור והוסיף, "אתה שיכור לגמרי, אה?"
"אני לא שיכור יותר מדיי בשביל לעשות את העבודה שלי," אמר קונור והסתכל לאדגר בעיניים בחזרה.
"אה, אמא שלחה אותך להיות לי לשומר ראש? אני לא צריך שומרי ראש, קונור, ואני אשמח אם תאמר את זה לאמא בפעם המיליון. אתה לא יודע כמה גורילות היא כבר שלחה לשמ..." אדגר ענה, וקונור קטע אותו:
"לא. זו לא העבודה שלי יותר. עשיתי, המ... הסבה מקצועית"
"אה, כן? אז מה אתה עכשיו? אל תגיד לי שעורך דין, קונור, זה יהרוג אותי. או רופא? דוקטור קלי... דוקטור קונור קלי... דווקא נשמע לא רע, אתה יוד..." אמר אתגר ונקטע בידי קונור. למען האמת, ההגדרה "בידי קונור" היא מאוד מדוייקת, כי קונור נתן לו סטירה.
אדגר נפל על הרצפה ודימם מהפה, וקונור עמד מעליו.
"עשיתי הסבה, פרחח קטן, ועכשיו? עכשיו אני רוצח שכיר. ומישהו כל כך שונא את ההורים שלך, שהחליט לא להרוג אותם - אלא אותך. אז היה שלום, חבר וותיק, תתפלל לחייך. לא שזה יעזור"
אדגר הושיט את ידו לכיס הג'ינס הימני שלו. הוא גישש וגישש שם, לשווא. האקדח נשאר בבית.
כנראה שהוא באמת יצטרך להתפלל.
"אני... אני... אפשר לדעת מי זה?" שאל אדגר.
"הו, אני יכול לעשות יותר מזה, אנג'ר ג'וניור," אמר קונור, "פלוסדייק, בוא!"
פלוסדייק. זה העיר משהו מעורפל באחורי המוח של אדגר. פלוסדייק... גלן פלוסדייק...
מחשבותיו נקטעו עם בעיטה הישר לאף.
"שלום, פרחח," אמר גלן.
"לא נכון. רד ממני! רד ממני! שניכם! רדו ממני!!!!" אדגר צווח. הוא נזכר. הוא נזכר בהכל.
"אל תדאג, אני לא הולך לעשות לך כלום! אפילו לא ביקשתי מידידי הטוב לענות אותך. רק להרוג. פשוט להרוג!" אמר גלן לאדגר כשהוא נשען כ"כ קרוב אליו עד ששלושת הסנטרים פלוס אחד שלו הכו את פניו של אדגר בחוזקה. הוא התכופף, והרגיש גבשושית בכיס השמאלי שלו.
'בבקשה, אלוהים, תעשה שזה יהיה זה!' חשב אדגר בעודו ממשש את הכיס. זה היה קר ומתכתי.
הוא חייך ובעט בגלן בכל הכוח, וזה נשכב על הרצפה. אדגר התחיל לרוץ ואחריו קונור, מתנשף וזורק לעברו שלל קללות.
קונור אחז בו בכתף. הוא הסתובב.
"אחח, כמה שכואב לי להרוג אותך. דווקא תמיד אהבתי אותך, 'תה יודע? תמיד חיבבתי אותך. ילד למופת. חבל עליך," אמר קונור.
אדגר התרחק. כעת הם עמדו במרחק חצי מטר אחד מהשני.
הם הסתכלו אחד על השני במבטי תיעוב. כל אחד מהם היה בטוח שהוא הולך להיות זה שמנצח, זה שהולך לצאת משם חי.
ואז הוא החליט לשלוף את האקדח.
"היה שלום, חבר וותיק," הוא אמר ולחץ על ההדק.
***אפילוג***
פקידת הקבלה יצאה החוצה משנשמע קול של ארבע יריות. היא ראתה אדם שמן, שמן מדיי, מונח שם כשבטנו פעורה וממנה נוזל דם רב, ואדם רזה ונאה שחדרו לליבו שלושה כדורים. היא ראתה דמות קטנה ואדמונית מתרחקת מהמגרש עם אקדח ביד. היא רצתה להתקשר למשטרה, לעשות משהו, אבל אז היא זיהתה את האדם הרזה מביניהם.
הוא הרג את דודה שלה שבועיים לפני כן.
היא חייכה, אספה את הדברים שלה, הצטלבה ונסעה חזרה לביתה של בת דודתה, מייסי, בבראדפורד, לוקחת איתה את הנערה השחומה שהכירה את האדם הקדוש בעולם.
-
אדגר חזר לביתו. הוא נמתח על המיטה שלו, כולו עדיין מכוסה בדם, וניסה להירדם.
אחרי הכל, הוא צריך להתעורר בבוקר וללכת לעבודה במשרד שלו. הם קיבלו אותו. משרד רואי החשבון הגדול במדינה.
אבל הוא עדיין רצה פאב.
הוא הרים את הטלפון. "רוב? כן, תשמע... אני לא אגיע לעבודה יותר. לא, זה לא אתם. אני פשוט... עושה הסבה מקצועית"
הוא ניתק וחייך לעצמו.
יהיה לו פאב.
נכתב לתחרות הזאת.
הקודם היה קצת הזוי והתחשק לי לכתוב.
מקווה שאהבתם 
אמז, שנדלקה קצת על אדגר
| |
ג'ורג' הקדוש
כשההורים של וויטני קראו לה וויטני, הם חשבו על ילדה גבוהה ורזה עם שיער חלק ובלונדיני ועיני תכלת, כזאת שתמיס את לבבות כל הבנים ותגרום לכל הבנות לקנא.
אבל כבר חודש לאחר לידתה, כששיערה החל לצמוח וכך גם שינייה, הורייה נחרדו לדעת ששיערה הוא ג'ינג'י מקורזל ושיניה צהובות.
כשכחול העיניים שנולדה איתו החל להתפוגג והפך לשחור כפחם, אמה כבה לא ידעה מה לעשות. הם כבר לא תלו בה תקוות.
כשהיא הגיעה עם מאיות ממבחנים אמה חייכה אליה ואמרה לה "כל הכבוד" חלוש. היא לא רצתה ילדה שמוציאה מאיות, היא רצתה ילדה שיוצאת עם מאות.
כיתתה לא הייתה סלחנית גם כן, עם כל קריאות ה"חננה, מאיפה הקריצו אותך?" וה"תתלבשי כמו בן אדם!", ולה היה קשה אבל היא עדיין עבדה, ולמדה, וחשבה ונהייתה חכמה יותר ויותר.
היא תמיד ראתה את חצי הכוס המלאה, גם כשבמסיבת הפיג'מות הראשונה שהיא הייתה בה גזרו לה את השיער כשהיא הלכה לישון (בתשע, בטענה ש"יש למחרת בי"ס"), וגם כשבתיכון כולם ירקו עליה וקראו לה בתולה זקנה, וגם כשבצבא כל הבנות בטירונות ברחו ממנה כי היא הייתה מסריחה.
ואז היא מצאה את לאונרד. לאונרד היה לבנבן ונמוך שלבש וסטים כחולים כל הזמן, היו לו משקפיים שכיסו לו שני-שליש מהפנים והגדילו את עיניו הירוקות תריסר פעמים. שיערו היה חום ומדובלל וקלסר הלימודים שלו תמיד בחיקו, בדיוק כמו קלסרה שלה. הם קנו בית והשתכנו, וכחודשיים לאחר החתונה הם החליטו להביא ילד.
אבל היא הייתה עקרה.
אז הם וויתרו ולא התחשק להם לאמץ, אז הם המשיכו לחיות, ואז אמא שלה מתה והיא נכנסה לדיכאון.
ועד שנדמה היה כי היא השתחררה מהלחצים הטראומטיים, אבא שלה מת והדיכאון חזר.
היא הייתה על כדורים ונרפאה, והיא ולאונרד חיו באושר ועושר במשך חודשים ספורים.
"לאון, לקחת את הדואר היום?" שאלה וויטני והוא החווה בראשו לשלילה. היא משכה בכתפייה והלכה להביא את המכתבים שכבר נערמו בדואר.
לא היה להם כסף, אז הם העדיפו להתעלם מתשלומי הארנונה והגז והחשמל עד לרגע האחרון בו היה אפשרי לשלם אותם. לא הייתה להם מכונית.
טוב, בעצם, הייתה להם מכונית, עד שהיא נסעה בשדרה הקרובה לביתה, החנתה, יצאה מהמכונית ופסנתר שנזרק מקומה 5 נחת, איך לא, בדיוק על גג הרכב. היא ציחקקה ואמרה שזה במילא מזהם את הסביבה.
לא הייתה להם טלוויזיה. הם קנו אחת בשלושת אלפים פאונד, אחת גדולה ומיוחדת ומפוארת ועמידה במיוחד, והם חיברו אותה לחשמל והתחילו לצפות בתוכנית, ובדיוק חצי דקה אחרי היה קצר שפוצץ אותה. פאנטסטי.
לא היה להם מחשב. הייתה שריפה בבית הישן והוא נפח את נשמתו כבר שם.
והכל, הכל נראה כאילו מישהו מסתכל מלמעלה ומגחך על חשבונה. אבל לה לא היה אכפת.
עד שההיפופוטם הזה נחת על הבית שלה מהשמים. אז, כבר היה לה אכפת. כי זה הרג את לאונרד.
"אתה שומע אותי, חתיכת אלוהים מחורבן?! כן, אתה! שומע?! מה יש לך נגדי?! מה עשיתי לך?! זה בגלל שלא קיימתי תרי"ג מצוות?! או שמא בגלל שעברתי על שבעת החטאים?! או שלא ביצעתי את שבעת עמודי אסלאם כמו שרצית?! מי אתה בכלל, אה?! אלוהים, שטן, בודהה?! מי אתה? ואיך אתה קשור אליי?!"
וכמובן, בדיוק הגיעו חבורה של מטפלים מסיינט ג'ורג', ביה"ח למשוגעים, כשראו אותה צורחת את זה ועוד איזה משהו על היפופוטם שנפל מהשמים, ואז היא הבינה טוב מאוד איך הוא היה קשור אליה, כשהמטפלים הלבושים בחלוקים לבנים קשרו אותה בחבלים לבנים למיטה לבנה ולקחו אותה באמבולנס לבן אל ביה"ח על שם סיינט ג'ורג' לחולי נפש, הזה שהיה בולט במיוחד בשדרה הלבנה כי הוא היה כתום עם נצנצים.
לאט לאט הגיעו לחדרה הקט והירוק מטפלים, רופאים, אחיות ואנשים רבים. ההמולה הייתה אקסטרווגנזית להחריד, אבל לה לא היה אכפת. כל עוד שהיא הייתה קשורה למיטה שום-כלום יכל לפגוע בה. שום-כלום.
ואז היא פגשה את סיינט ג'ורג'. ככה הוא קרא לעצמו. השם האמיתי שלו היה ג'רמי מק'אואן אבל הוא היה בטוח שהוא הקדוש ג'ורג'. זה בערך מה שהכניס אותו לביה"ח, והוא מחה בתוקף ואמר שאין זה מוסרי להכניס אדם למוסד על שמו, כמו שאין לתת למורה ללמד את ילדיה או לבנקאי להעביר צ'קים מאחורי האוזן למישהו על חשבונו. אבל דברים קורים והוא נכנס למוסד.
כולם ידעו להתרחק מסיינט ג'ורג', כי הוא היה באמת משוגע. הוא קיבל התקפי אפילפסיה כל כמה ימים, והיה מדבר מתוכם כאילו נתפס בו איזשהו דיבוק ולא יצא. אבל וויטני תמיד אהבה שינויים ואנשים מטורפים והיא וסיינט ג'ורג' התקרבו יותר ויותר עד שהוא קיבל התקף אפילפסיה יום אחד לידה והיא עזרה לו לצאת מזה והוא נזכר שהוא ג'רמי מק'אואן ושניהם צחקו על זה שהוא קרא לעצמו סיינט ג'ורג' אבל היא אהבה אותו יותר בתור סיינט ג'ורג'.
אבל היא עדיין אהבה אותו, והם נישאו, ותמיד כשהם הלכו יחד הייתה מן הילה כזאת סביב שניהם, כזאת שמגינה עליו ועליה מפני מזל רע.
וכשהם היו יחד, שום דבר רע לא קרה לה יותר. וגם לא לו. הם נועדו אחד לשני. והכל הסתדר בסוף. היא התגברה על הכל והוא התגבר על הכל והם חיו באושר ועושר עד שהרומאים צלבו אותו.
נכתב לתחרות הזאת.
יצא קצת הזוי הפעם, אבל תתגברו.
נכון?
אמייזינג.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
