לילי הסתכלה ל-294 בעיניים המתכתיות שלו. הם לא היו כל כך שונים במבט; גם לה היו עיניים אפורות קרות, אבל שלה היו אנושיות. היה נדמה כאילו היא היחידה שנותרה עם עיניים אנושיות... כלומר, היא באמת היחידה שנותרה עם עיניים אנושיות.

"מזל טוב, בקסטר," אמרה לילי ל-294. היא שנאה לקרוא לו 294. היא שנאה את כל הקטע הרובוטי הזה.

בקסטר השמיע צליל מתכתי חרישי כשהפעיל את תיבת הקול שלו ואמר ללילי, "מזל טוב גם לך, אופיסר לילי"

"אמרתי לך, בקסטר," היא חייכה, קמטיה נהפכים אט-אט לקרים וחסרי רגש, "יום ההולדת שלי אינו היום. הוא בשמונה בדצמבר,"

הצליל חזר.

"אין זה אפשרי. יום ההולדת של כולם הוא בעשרים במרץ"

"לא, בקס. יום ההולדת של כל הרובוטים הוא בעשרים במרץ"

בקסטר השמיע שוב את הצליל.

"אופיסר לילי, את דועכת. אולי נהפוך אותך לרובוט?"

"לא! בקסטר, אמרתי לך! אני, לא, אהפוך, לרובוט"

הצליל שב, אבל בקסטר שתק. לאחר שתיקה מעיקה הוא לחש,

"אופיסר לילי, שמי אינו בקסטר. שמי הוא 294"

ולילי מתה, לוקחת איתה עולם שלם של אהבות ובגידות ושמחה ועצב ורגשות וחום וחוסר-קרירות ואי-אדישות וחיים אמיתיים, לא כאלה שתוכנתו לחיות.

אבל מה שהיא הכי הצטערה עליו, שניה לפני שהיא מתה, היה שהיא לקחה את הדבר היחיד שעוד נותר למין האנושי, תאבי הבצע ונושכי החיים, אלו שהפכו למיזנטרופים והחליטו להפיח פסאודו-חיים ביצורי פלדה שהם בנו בעצמם. היא לקחה את הזהות. את השם, את החיוך, את הפרצוף, את הגוף. היא השאירה על כדור הארץ חבורה של פסלים קרים ומתכתיים הקרואים במספרים. הם לא אהבו את זה, הם פשוט לא הכירו דבר אחר.

לא, לא. היה דבר שלילי הצטערה עליו אף יותר.

היא לקחה להם את ימי ההולדת.

סיפור ממש קצר לכבוד יום ההולדת שלי.

תהנו :)

אמ.