זה היה לילה קר וגשום. היידן סינן כמה קללות גסות מתחת לזיפים. הוא עדיין לא התרגל לרעיון שעבר לגור בעיר הגדולה. כשהניח על עצמו את מעיל העור השחור והמשופשף להחריד שלו, הוא נאנח והסתכל על עצמו במראה. שיערו הבלונדיני ועיניו הכחולות הגדולות נבלעו תחת המעיל הזה, אך הוא היה סמוך ובטוח כי בסנדרלנד אף אחד לא היה מסתכל עליו מוזר. אבל זאת לונדון, אחי, לונדון. בלונדון הכל שונה. בלונדון הוא יכול לפגוש את המלכה סתם כשהוא הולך ברחוב (הוא גיחך לשמע המחשבה הזאת, כאילו שהזקנה הממורמרת תצא לה לסיבוב סביב לונדון מלאת המהגרים שבקושי מגרדים את שכר המינימום והתיירים עם המבטא הכבד שעוצרים אותך כל רגע בשביל הנחיות, ועוד ברכבת התחתית. זה לא מספיק קפיטליסטי ובורגני בשבילה, הוא חשב. עדיין היו תקועות לו בראש כמה מילים שנהג להשתמש בהן כשהיה עוד נער בן 16, וקנאי לתרבות הסוציאליסטית שבה גדל. עכשיו הוא רק ניסה להתחמק מכל השטויות הפוליטיות בלי להישמע יותר מדיי אליטיסט, מה שלא היה קשה בהתחשב בכך שכמעט לא סגר את החודש מבחינה כספית), בלונדון הוא צריך לשמש דוגמא לתיירים, בלונדון יש אנשים עשירים עם מלבושיהם היקרים שמסתכלים עליו בעין צרה, כאילו הוא אחד מההומלסים שקיבל תשר שמן ואץ-רץ לקנות לעצמו בירה זולה באיזו פיצוציה שפתוחה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, שניחשתם נכון - מנוהלת בידי פקיסטני בגיל הזהב.

הוא נעל את הבית עם המפתח המחליד, והתחיל ללכת לכיוון התחנה. אז נכון שהיא הייתה קצת רחוקה, אבל לא מרחק שהיידן לא יעמוד בו. הוא ניסה להתעלם מכל הקבצנים והנוודים וההודים המרקדים בדרכו, וכשסופסוף הגיע למחוז חפצו - גילה ששכח את הכרטיסיה שלו בבית. שוב, פתח במרוץ קללות מהוסות שכנראה נאמרו בקול רם משחשב, כי נער שיכור אחד הסתכל עליו בחומרה - כלומר, פזל אליו בחומרה - והחזיר לו "מה הבעיות ש'ך?! אנחנו יכולים לצאת החוצה ולסדר 'תזה אם 'תה רוצה! איך 'תה מדבר, בכלל לא מכיר אותי ומדבר ככה, אנ'לא מאמין, נשבע'ך אנ'לא מאמין!". היידן פשוט עיווה את פניו והתרחק משם לכיוון מוכר הכרטיסים.

"ש-לום א-ד-ו-ני," אמר המוכר והקצין את הברותיו, "ב-מה א-ני י-כול ל-ע-זור ל-ך ה-ע-ר-ב?"

"אני לא תייר מזויין," השיב לו היידן בזעם, "תפסיק עם החרא הזה"

המוכר הסמיק. "סליחה, מגיעים אלינו הרבה תיירים ונמאס לי כבר לחזור על כל משפט מחורבן שאני אומר כי הם לא מבינים שום מילה מזורגגת". המבטא היה סקוטי, וכבד. היידן קלט מדוע התיירים לא הבינו מילה, למרות שלא הודה בכך.

"זה בסדר, אחי. כרטיס יומי בבקשה," אמר היידן והגיש למוכר את הכסף.

"תהנה מהנסיעה, אדוני" המוכר חייך חיוך רחב ותקתק כמה נתונים במחשב, בעודו מושיט להיידן את כרטיס הנסיעה היומי.

"תודה, אחי"

***

היידן עמד בתחנה. מאז הפעם הראשונה שביקר ברכבת הבין שלשבת על המושבים בתחנה זה הרעיון הכי טוב בעולם כמעט, אחרי להוציא לעצמך את העיניים עם מגל או לקצוץ את האף שלך עם סכין מפלסטיק. אתה תהייה סדיסט גמור כדי לשבת בכיסא בתחנת רכבת תחתית שכזאת, או תייר. כמובן, שאם ריח של בירה, וודקה זולה וקיא מהוסס מהמכנסיים עושה לך את זה, אתה יותר ממוזמן לשבת.

בתחנה עמדו זוג ערבים עם ילד קטן, שלושה בחורים צעירים עם כובעים משעשעים ששרו לעצמם שירים אירים בצרחות, שני פאנקיסטים שישבו על הרצפה (לא דבר חכם לעשות, כמובן) עם גיטרה וניסו להתעלם מהאירים, מקבץ נדבות קטוע רגליים ובחורה בלונדינית צעירה שדיברה בגרמנית אל תוך הטלפון הסלולרי שלה.

את כל הפרטים האלו הוא קלט מהתבוננות קצרה במתרחש. הוא אהב לעשות את זה במקומות ציבוריים, במיוחד מהסיבה שלא היה לו כסף לנגני המוזיקה המשוכללים הללו ולא היה לו שום דבר אחר לעשות. גם כל סדרות המשטרה שבהן צפה גרמו לו לחשוד בכל אחד.

הוא דווקא היה דיי טוב בכל העסק הזה של ההסתכלות והקליטה. מבט אחד ו, באנג! הוא ידע עלייך הכל. הוא אהב לחשוב על זה כמתת, מושג שזוג הנוצרים המסיונרים שנהג לדפוק לו בדלת כל חודש השתמשו בו כדרך קבע (בזמן שהוא דאג לקלל אותם במיטב הקללות שלמד בשנותיו כמתבגר צפוני ולטרוק עליהם את הדלת).

הוא הרהר בעתידו וסיים מהר (לא היה הרבה על מה להתעכב, בהתחשב בכך שגורלו נחרץ להיות חסר ערך ומובטל לעד), ולפני שהספיק לחשוב על נושא חדש להרהור ומרמור, שקשוק רם הקיץ אותו ממחשבותיו. הוא הרגיש את הרעד המתגבר תחת כפות רגליו, ואז הרכבת הגדולה עצרה ודלתותיה נפתחו. הוא נכנס פנימה.

***

היידן דווקא אהב את הקו הזה ברכבת. הוא היה שקט בדרך כלל, ולא המוני כמו הקווים במרכז לונדון. הוא היה מחולק לתאים ולא בעל ספסלים ארוכים ומסריחים כמו בקווים האחרים, והייתה בהם פרטיות יחסית, אף יותר ממה שהיית מצפה מרכבת לספק.

באותו קרון של הרכבת רוב התאים היו מלאים כליל, חוץ מתא אחד בו ישבו שני גברים; האחד עם מראה בריוני משהו, בעל שיער אגוזי שמנוני ועור פגוע קשות מאקנה, והשני כחוש עם שיער בלונדיני סמיך ועיניים ירוקות בוהקות, ואישה תמירה אחת בעלת שיער שחור ועיניים אפורות. היא לבשה שמלה חושפנית שלא הותירה הרבה מקום לדמיון, והייתה מושכת באופן מיוחד.

נראה שהם היו שקועים בשיחה עמוקה כלשהי, חברי הקרון. האישה, שישבה ליד הגבר החסון, שתקה אך התבוננה במתרחש בעניין. הגבר הרזה נראה מאזין גם הוא, והבריון דיבר ללא הפסקה.

עד, כמובן, שהיידן פתח את דלת התא, מסמיק קלות, קוטע את שיחתם ומתיישב במקום הפנוי ליד הרזה.

"סליחה, אדוני, אבל אנחנו בשיחה פרטית. אם אתה יכול לצאת..." אמר הבריון והאישה היסתה אותו.

"הוא יתאים. יתאים בדיוק," היא אומרת, "אם הוא רק יסכים לשתף פעולה! אל תסלק אותו,"

"נראה לך שהוא יסכים? מה את מטורפת? זה לא משהו שהולכים ושואלים זרים רנדומליים ברחוב!" הרזה פצה את פיו.

היא הסתכלה להיידן עמוק בעיניים.

"הוא יסכים. אני בטוחה שהוא יסכים"

שני הגברים נאנחו והיידן היה אובד עצות.

"אני... אני שמח להכיר," אמר, "אבל, אם אפשר לדעת, מה זה בדיוק שאתם רוצים?"

האישה חייכה.

"בוא נתחיל בלהכיר אחד את השני," אמרה. "מה שמך?"

"אני? אני היידן," אמר, "נעים להכיר".

"נעים גם לי, אני אנבל"

הבריון נאנח.

"אני מניח שאני קונור"

"ואני דיימון", הוסיף הרזה.

"יופי, אז עכשיו כולנו מכירים. בואו נעבור לפרטים" אמרה אנבל ופתחה בדיבור.

***

היידן פרץ בצחוק מטורף. קונור נראה כאילו הוא עומד להכות אותו למוות, דיימון נראה מרוחק ואילו אנבל נראתה מסופקת.

"אתם לא מצפים ממני להיות חלק פעיל בשוד בנק, נכון?! מה קרה ליעילות, לחשיבה, להכל?! חשבתי שהחלק הפעיל הכי חשוב, חשבתי שהחלק הפעיל מגיע אחרי שנים של הכנה! למה נראה לכם שאני יכול?!"

"באמת, למה נראה לנו שהוא יכול?" סינן קונור.

"יש לך מן קסם כזה, מן צ'ארם. אני יודעת שאתה יכול," אנבל אמרה. היידן הסמיק.

ובעצם, מה היה לו להפסיד? הוא היה חד אבחנה, פיקח, נאה, בעל חוש משחק מרשים למדיי, והכי חשוב - מובטל ללא עתיד.

"בהנחה היפותטית לחלוטין שאני מסכים," אמר היידן ואנבל חייכה בסיפוק, "הרי זה לא ייתכן שחיכיתם בתוך תא הרכבת המזויין בשביל שותף! משהו פה לא מסתדר לי"

"טוב, בוא נספר לך את הסיפור המלא" פתחה אנבל. קונור ודיימון הסתכלו עליה בכעס וקונור אמר "נפלת על הראש או משהו?! הוא יכול להיות שוטר!"

"הוא לא שוטר, אני בטוחה בזה. והוא הולך להיות שותף, אנחנו הולכים לשתף אותו בכל!" היא ענתה.

"נדלקת עליו לחלוטין, אן, אה?" סינן דיימון.

"מה הקשר, דיימון? פשוט, מה הקשר?" שאלה אנבל.

"את רואה. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר דיסקרטים מזה! באותה מידה יכולת ללכת ברחוב, לעצור איזה בחור אקראי ולספר לו 'היי, אחי, אתה יודע שאנחנו הולכים לשדוד את הבנק הזה והזה בתאריך הזה והזה? אתה מוזמן להצטרף!" אמר דיימון.

"יש לי מספיק כישורים להצטרף אליכם. אין לי בעיה אתית לשדוד בנק. הדבר היחיד שמפריע לי פה זה שאני מרגיש שאני מחוץ לעניינים," אמר היידן, למרות שלא הרגיש כאילו הוא באמת אומר זאת. זאת ועוד, הוא לא האמין שהוא אמר את זה. ברור שיש לו בעיה אתית לשדוד בנק! ערכים! לעומת זאת, הוא אכן חונך על ברכי הסוציאליזם... חוץ מזה, שכל הבנקאים המחורבנים האלה, קפיטליסטים טיפשים, מגיע להם שישדדו אותם. מגיע להם.

שני הגברים נראו מופתעים. אנבל נראתה מאושרת.

"אל תספרי לו," אמר קונור אחרי זמן מה.

"מה אכפת לך, במילא יוג'ין לא יחזור, ואתה יודע את זה" היא ענתה.

"אנחנו יכולים לעשות את זה רק שלושתי..."

"לא אנחנו לא יכולים לעשות את זה רק שלושתינו, וגם את זה אתה יודע!"

"היא צודקת" דיימון פסק, "מה יש לנו להפסיד? אם הוא מלשין - התאבדות קולקטיבית"

הם הסתכלו על דיימון בפאניקה.

"אני צוחק, חבר'ה. אני צוחק..."

"טוב, תעשו מה שאתם רוצים. אם הוא מתגלה שוטר, תזכרו שאני התנגדתי" אמר קונור.

"אל תדאג, נזכור," אמר דיימון.

"בכל מקרה, היה שותף רביעי. יוג'ין. הוא היה כוכב. עשה הכל לפי הספר, לא סטה לשניה מהחוקים, וזה הביא אותו רחוק. רחוק מאוד" אמרה אנבל.

"רחוק כל כך, עד שבסוף השוד האחרון שלנו, האופוריה הייתה כה עצומה שהוא חשב שהוא בן אלמוות," אמר דיימון.

"וקפץ מהחלון." סיים קונור.

היידן פרץ בצחוק מטורף.

"אתם צוחקים עליי, נכון?! אתם מצפים שאני אאמין שמישהו קפץ מהחלון אחרי שוד?! איך זה שלא שמעתי על זה כלום? כלום! ברדיו, בחדשות, בעיתון - כלום!"

"דווקא כן שמעת על זה" אמר קונור.

"אה באמת?" שאל היידן. הוא לא חיבב את קונור מהרגע הראשון.

"גארת' קלי, קפץ מחלון בקומה חמישית במלון בהרטפורדשייר בלי סיבה נראית לעין?" אמר דיימון.

"אמרתם שקראו לו יוג'ין לפני רגע!" היידן היה מלא בפאניקה.

"אנחנו משתמשים בשמות בדויים כשאנחנו מפתים את הקורבנות שלנו. באותו שוד זה היה גארת' קלי" אמרה אנבל.

שתיקה ארוכה.

"שוד אחד, ואני הולך".

***אחרי חצי שנה***

"ביי ביי אנגליה, שלום וגאס!" צרח היידן וצבט לאנבל את הישבן. כל הארבעה היו בהית'רו, במהלך העלייה למטוס.

הם היו כל כך שמחים. היידן התגלה להיות נוכל טוב למדיי, וכמו כל נוכל טוב - הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לפרוש אחרי שוד אחד. ארבעה שודים בחצי שנה זה יפה מאוד, והם עשו כסף טוב.

מחלקה ראשונה ללאס וגאס, הוא בחיים לא האמין שיוכל אפילו לומר זאת בלי להתבלבל, והנה, הוא כבר עולה למטוס.

מישהו טפח לו קלות על השכם. הוא הסתובב.

"היידן ברנן?" שאל גבר שחור בחליפה שחורה.

"מי אם לא אני?!" הוא חייך באופוריה.

"אתה עצור" אמר האיש, ולפני שהיידן הספיק להוציא מילה מהפה, אזק אותו.

השלושה האחרים כבר היו בפנים.

"באשמת מה?"

"אל תיתמם לי, יש לי פה עדויות של שלושה אנשים שביצעת ארבעה מעשי שוד!" אמר השוטר.

"מה?! אני מציע שתבדוק את העדויות שלכם שוב!"

"לא נראה לי שנצטרך," חייך השוטר, "אתה מכיר אותם היטב"

"מה?! מי אלה?!" היידן היה כמעט משותק מזעם.

"הגברת אנבל יוז, מר קונור מקאליסטר ומר דיימון או'ניל"

לסתתו של היידן נשמטה. הוא הסתכל אחורנית. שלושתם חייכו ונופפו לו בידיהם.

"בני זונות מזויינים"

"הם פשוט רצו לפרוש, אתה מבין?" גיחך השוטר.

"בני זונות מזויינים! בני זונות מזויינים! בני זונות מזויינים!"

"אני שמח שאתה מבין"

"להתראות, היידן!" צעקה נשמעה. זו הייתה אנבל.

"בת זונה מזויינת!" צרח עלייה היידן, "למה עשיתם את זה?!"

"סתם כי חשבנו שזה יהיה מצחיק" חייך קונור.

"בן זונה מזויין! מה מצחיק בזה?!"

פתאום היידן הרגיש את האזיקים שלו נשמטים מידיו. השוטר התחיל לצחוק.

"יוג'ין בריאן לשירותך, אדוני" אמר השוטר, "מקווה שלא תפסת לי את המקום טוב מדיי"

"אני... אני לא מבין" אמר היידן.

"כנראה שנפלה טעות קטנה, אתה מבין," חייך דיימון, "יוג'ין לא באמת מת"

"חבורה של בני זונות מזויינים," אמר היידן ופרץ בצחוק, "אסטה לה ויסטה, לונדון!".

הסיפור משתתף בתחרות הזאת.

מקווה שאהבתם.

אמילי.