דפיקה בדלת. אדם עם בלורית שחורה מרוחה בג'ל עם ניחוח חמניות נכנס פנימה אחרי קריאת "יבוא" קלה.
"מצאנו את הגופה של המייעץ לכתר, מלכי, לצדי הבית. אני מצטער לבשר זאת" אמר אחרי קידה קלה.
הוא ציפה לאיזו התעלפות מלכותית או בכי תמרורים או לפחות לזיק של עצב. אבל במקום זאת הוא קיבל את מה שהוא הכי לא ציפה לו. אני ראיתי בעיניים שלו שהוא עשה על זה חזרות מול המראה. הריי אני מפחיד, אני מלך, אני יכול לשלוח אותו לגרדום. אבל אני עניתי לו את התשובה שהוא הכי לא חשב שתתקבל.
"אני יודע".
**בחקירת המשטרה**
הם העזו לקחת אותי, את מלכם הדגול והנהדר, לחקירה משטרתית. אמרו שזה שיש בארצנו מונרכיה לא אומר שאין דמוקרטיה ושזה יכול לבוא ביחד, ושכשמלך נחשד בדבר שכזה חייבים לקחת אותו למשטרה. אפילו השומרים שלי לא היו בעדי, הם פשוט התעלמו. הוציאו נגדי צו. שפל מזה אין.
הכניסו אותי לחדר מעופש ("רואה, מלכי? החדר הזה נראה ככה בגלל שהחדר בבית שלך נראה כמו שהוא נראה. צריך להשקיע קצת כסף בדברים שהם לא התחת היפה שלך, אתה יודע?") עם ריח צחנה. שלושה קירות מתקלפים וקיר רביעי מראה ענקית, בשביל שכולם יוכלו לבוא אל החדר הפינתי הקרוב ולראות את המלך נחקר.
ציפיתי לטקטיקות חקירה מוכרות שראיתי בטלוויזית הפלטינה שלי. ציפיתי לשני חוקרים מסודרים ומחוייטים שישאלו אותי שאלות טיפשיות שיתקעו אותי בפינה, שיהרסו לי את האליבי שאין. במקומם ניצבו מולי שוטר לבוש בבגדי משטרה בחלקו התחתון, ובחלקו העליון לבוש בגופיית-סבא לבנה. ריחו היה כריח כלב נגוע בכלבת וניכר שלא התרחץ יותר מיומיים, או התגלח. זיפיו היו לא מסודרים ושחורים, לעומת שיערו השטני שהיה מפוזר לכל עבר. לעומתו, השוטר השני היה אדמוני וצעיר יותר, פניו היו ריקים מזיפים ומלאים בנמשים ועיניו היו הדבר היחיד המעניין בפניו. צבעם היה אפור כמו השמיים באותו יום, אפור-כחלחל שנתן לך הרגשה בטוחה. ריח הבושם שלו היה טרי ושיערו היה מסודר. לעומת זאת, בגדיו נתלו על גופו הכחוש באופן מרושל למדיי. שניהם לא נראו לי שוטרים-במיוחד.
השוטר הראשון, שעל תג-השם שלו היה כתוב באותיות גדולות וילדותיות "ג'ף", נראה כאילו עומד להירדם. השני, "אדם", היה מחוייך והתחיל לשאול אותי סשן שאלות שנראה שלא עומד להיגמר בקרוב.
אחרי שהוא הבין שהוא לא מדבר עם אחד מהפושטקים שגונבים מסטיק מחנויות כמו שהוא חוקר בדרך כלל, הוא חייך חיוך רחב אף יותר שחשף שיניים בצבע חמאה, עקומות קמעה.
"אז, מה קרה שם, אם כך? ספר לי, מההתחלה עד לסוף, אל תחסיר שום פרט." אמר ונשען לאחור, ספק מתנדנד ספק יושב על כסא המשטרה שלו.
"אתה רוצה לדעת מה קרה שם בדיוק? אתה רוצה לדעת מה קרה שם בדיוק? אני אספר לך!" אמרתי, והתכוונתי לכל מילה. אני המלך, הם לא יעשו כלום. אני אספר להם בדיוק מה שקרה.
"עליתי לכס המלכות. אתם יודעים, סיפרו לכם בביה"ס את כל סיפורי המלומדים האלו. מה שלא סיפרו לכם, שאני נולדתי להיות מנהיג.
מאז שהייתי ילד חלמתי שאבא שלי ימות, עד כמה שזה נשמע מזעזע, לא מוסרי ונורא. אבל גם אתם הייתם רוצים שאבא שלכם ימות אם זה היה נותן לכם פריבילגיות שלא מהעולם הזה. גם אתם הייתם רוצים שאבא שלכם ימות אם זה היה גורם לכם להפוך למלכים."
בשלב הזה מבטים כבר ננעצו בי. תמיד ידעתי לספר סיפורים.
"אז כשהייתי בן 13 נמאס לי. פשוט נמאס לי לחכות. אז תקעתי סכין באבא שלי בתוך הבטן. מאוד מזוויע, אבל כן. זה מה שעשיתי. ואז הוכתרתי למלך.
אתם זוכרים את התקופה הזאת, לפני 30 שנה בערך, שהכל היה פה טוב? כן, כן, אני עשיתי את זה. השקעתי בממלכה, עשיתי הכל בשביל יחסים פוליטיים טובים ובשביל דרכי תחבורה טובות ובשביל טכנולוגיה ונשק וצבא והכל. כל מה שחשוב. והלך לי. והדבר שהיה הכי חשוב לי בעולם, זה שאני לא אהפוך ל... ברחה לי המילה. היא על קצה הלשון..."
-"עריץ?" שאל אדם המנומש.
"מספיק טוב. מה שהיה הכי חשוב לי בעולם, זה לא להפוך ל...עריץ. אז פשוט הקשבתי לכל ביקורת וספגתי כל ביקורת, וניסיתי להיות הכי נחמד ולבבי שיכולתי, וגם השקעתי בממלכה את רוב זמני הטוב. והיה פה טוב. טוב פה עדיין. אבל לא כמו אז, לא כמו כשעליתי לשלטון... אחח, כל הנערים אהבו אותי אז. הייתי מלך בן 13. מי לא יאהב אותי? ומה היה לי לעשות חוץ מלגרום לממלכה לתקתק כמו שצריך? אז גרמתי לה והיא תקתקה כמו שעון שוויצרי באמת. ואז התבגרתי לאט לאט, והממלכה כבר הפכה להיות לא בראש מעייני, ועלו לי דברים אחרים לראש כמו אגו ואלכוהול ובחורות. אבל עדיין היה לי אכפת. תמיד אכפת לי מהממלכה. תמיד אכפת לי לא להפוך לעריץ. וזו הייתה התקופה שהכרתי את נילס. נילס היה בן-אדם נהדר. הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות והוא נראה כמו אל יווני אבל היה לו ראש על הכתפיים. הוא היה חכם. ועם הזמן הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי, ועם עוד קצת זמן הוא הפך להיות המייעץ שלי. והוא יעץ לי לא כמו מייעץ, לא היו לו אינטרסים של עצמו. היו לו שני אינטרסים בלבד- טובת הממלכה וטובתי. הוא יעץ לי כמו חבר. ובאמת היינו חברים, טובים. מאוד טובים. הכי טובים. והמשכנו להיות חברים גם כשהוא יעץ לי דברים שהסתברו להיות לא נכונים, ותמיד נשארנו חברים. 30 שנה היינו חברים. ואז, לפני שבוע, הוא בא אליי. והתחלנו לדבר. שתינו כמה כוסות של וויסקי, כמו חברים רגילים. והתחלנו לדבר על הממלכה. על זה שהיא כבר לא כמו פעם. כלומר, הוא אמר שהיא כבר לא כמו פעם, ואני החטפתי לו סטירה, וזה גלש למכות. ואז הלכנו קצת מכות ונרגענו, והוא אמר לי, ואני זוכר את המילים שלו כאילו הן חקוקות בסלע, הוא בא ואמר לי 'אתה יודע? הפכת לעריץ. ממש. ע' ר' י' ץ'. עריץ. וחששת מזה יותר מכל והנה הרגע הזה הגיע. אתה שולח אנשים לגרדום בלי שום סיבה, אתה מפטר אנשים על ימין ועל שמאל. כבר לא אכפת לך, אתה כבר לא מלך. אתה עריץ.' הוא אמר לי שאני עריץ. הוא פשוט אמר לי, שאני, עריץ. אז לקחתי סכין ותקעתי לו עמוק עמוק עמוק עמוק בתוך הלב. אמרתי לו, 'תעריץ את העריץ, פרחח! עכשיו העריץ שולט לך על החיים!' ואז הוא נפל ומת. וכל הדם נשפך עליי. אז הנחתי עליו את הבגדים המדממים שלי. והלכתי. לא היה אכפת לי. כי הוא אמר לי שאני עריץ. איזה מן חבר יאמר לך שאתה עריץ, אה? איזה מן חבר זה? חבר? זה לא חבר!".
אדם וג'ף בהו בי. בהו בי כמו שאתה בוהה באיזו חתיכה ברחוב עם מחשוף בגודל של אנטארטיקה. ככה בהו בי. ואז דפק מישהו בדלת ולקח את ג'ף. אדם נשאר איתי בחדר והיה מאוד ברור שהוא משקשק מפחד שמא אני אתקע גם בו איזה סכין. זה דיי שעשע אותי. ואז ג'ף חזר עם זוג אזיקים ואמר, אני באמת זוכר מה הוא אמר, הוא אמר "אתה עצור על רצח כפול". גם על אבא שלי וגם על נילס. ולא רק זה, הם העזו לעצור אותי, ואני הריי מלך. אז ירקתי להם בפרצוף. אז הם הוסיפו לטיעונים שלהם עוד התחצפות לשוטר. ואז ברחתי. ברחתי.
והם מצאו את הגופה שלי שוחה לה בנהר הקרוב לביתם. אין להם את מי להאשים עכשיו, אה?
אני אהיה אחראי לחיים שלי ומה יקרה לי. אני לא אתן לחבורה של עריצים להחליט מה יקרה איתי. גם אם זה כלול במוות שלי, אני אחליט עליו. אז זהו, אני החלטתי.
לתחרות הזאת. טוב שחזרת 
אמילושלוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.