"Save a skatboard..Ride a sk8tr (= "

כמו בובת חרסינה שכמעט נשברת,

אני נזהרת בכל צעד שלי.

מי יודע עם זה יהיה לשחק באש ...

או בכלל ילך לכיוון אופטימי.

נמאס לי לקום.

נמאס לי ללכת.

ללמוד לעוד מבחן.

או סתם להשתגע מגעגועים.

להיות במצב של מאיפה ממשיכים מכאן ,

או מה יקרה מחר.

זה כל כך מציק.

וזה מתיש אותי כל כך.

פעם אחת בחיים שלי..אני מבקשת..

תן לי בדיוק את מה שאני צריכה,

את מה שאני כל כך רוצה.

ואל תיתן לי להתאכזב שוב.

להתאכזב ולהיפגע שוב.

כרגיל.

למרות שאני מרגישה שזה שונה הפעם.

לא יודעת למה.

אבל עדיין...חוסר ביטחון רציני יש לי.