כמעט חצי שנה עברה,
ועדין אני לא שוכחת.
ועדין אני נזכרת על פעם מחדש.
ועדין זה פוגע בי.
ועדין זה שם.
ועדין היא בראש שלי.
ועדין אני שונאת אותה כל כך.
ועדין אני רוצה לחזור אחורה ולשכוח.
ועדין אני לא מצליחה.
ועדין אני לא סומכת.
ועדין אני לא מאמינה.
ובאמת שאני רוצה לסמוך ולהאמין.
אבל אני פשוט לא מצליחה...
למה?
מה זה תמיד יהיה שם?
מה אני תמיד אני אצתרך להיזכר בזה ולבכות, שוב.
ועדין התחושת מעוקה לא תעבור.
ועדין אותו הרגע לא יעבור.
ועדין כל התקופה הזאת, תיהיה ותישאר,
התקופה הכי חרא שהייתה לי בחיים.
והיא משפיעה על הכל.
אני לא יכולה לדבר עליה בכלל, כי הכל יחזור שוב.
אותם ריבים וצעקות ובכי.
למה?
למה אני לא מצליחה לשכוח?
למה אני לא מצליחה להדחיק את התקופה הזאת?
למה היא משפיעה לי על הכל?
ולמה כל זה קרה?
למה אני בוכה עכשיו?
למה אני נזכרת באותה ילדה, שהרסה לי הכל.
מאותו יום,
הכל נהרס.
לאט,לאט.
וזה שובר אותי מבפנים..
זה שובר אותי מבפנים שאני לא יכולה להיות כנה איתו,
ולהגיד לו שזה עדין מציק לי,
שאני נזכרת בזה בלילות ובוכה.
שאני נזכרת בזה ולא מצליחה לשכוח.
שבגלל זה אני לא מאמינה לו,
שבגלל זה אני לא סומכת עליו,
שבגלל זה אני היתמוטטתי.
ונשברתי..
אני שונאת את התחושה הזאת,
אני שונאת את המבטים שלה.
אני שונאת את הצביעות שלה.
אני שונאת את ההיתנהגות שלה.
אני שונאת את הרוע שבה.
אני שונאת איך שהיא נדבקת.
אני שונאת איך שהיא חשה.
אני שונאת איך שהיא ניראת.
אני שונאת איך שהיא עושה לי.
אני שונאת שהיא איתו.
אני שונאת שהיא פוגעת בי.
אני שונאת שהיא מחבקת אותי.
אני שונאת שהיא מנסה למצוא חן בעיני.
אני שונאת שהיא נדבקת, ואז אני באה,
אז היא הולכת.
אני שונאת שהיא חייה.
אני שונאת שהיא נכנסה לי לחיים.
אני שונאת שהם באותה כיתה.
אני שונאת שהכרתי אותה.
אני שונאת שהייתי חברה שלה.
אני פשוט כל כך אבל כל כך,
שונאת אותה.
תעופי לי מהמחשבות.
רוצה..
רוצה שהזכרונות ימחקו.
רוצה שהסבל ילך.
רוצה לסמוך עליך שוב.. כמו פעם..
רוצה להאמין לך שוב.. כמו פעם..
רוצה להיות שלך.
רוצה שתיהיה שלי.
רוצה שהיא תעוף לי מהמחשבות.
רוצה שאותו הרגע,
שהרס לי את כל האמון בך,
יעלם, ימחק.
כלא היה.
אבל מה לעשות...
אני רק רוצה..
ואני יודעת שזה לא יקרה..
אני אצתרך לנסות לבנות אמון חדש..
אני אצתרך לנסות להאמין לך שוב..
מחדש.
רוצה לשכוח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
