גשם של מלאכים פרק 14
שום מקום לא מושלם
כבר יכולתי להרגיש את נשימותיו על שפתי..
ליבי האיץ פעימותיו.
לפתע הופיע בדמיוני דמותה הכועסת של שי. המבט העמוק והמאוכזב שלה....
"נשלחתי על ידי אלוהים לשים אותך במעצר"- כבר שמעתי את קולו של המלאך ללא הכנפיים אומר.
דמיינתי את עצמי נגררת בכח לגהנום... את אריאל נזרק לשם יחד איתי... כבר לא מלאך...
כמה הכל יכול להיהרס בגלל שטות.
"לא."- אמרתי בהחלטיות והלכתי מעט אחורה. אריאל המופתע הביט בי ושתק.
"אני מבין שגם את מפחדת."- הוא אמר והמבט של שנינו נקבר בתוך האדמה...
"כן"- אמרתי במן מלמול-לחישה ורציתי להעניש את עצמי. עד שהייתה לי את ההזדמנות, עד שהיה לי את הרגע, את הניצוץ, את הקירבה-
ויתרתי על זה.
אני בטוח אתחרט על כך יותר מאוחר.
"אני... אני מניח/ה שאני אוהב/ת אותך מדי ואני לא רוצה לגרום לך להיענש"- אמרנו שנינו בבת-אחת.
השתתקנו.
"כלומר..."- שנינו שוב אמרנו יחד.
"תקשיב/י"- שוב, פה אחד.
חייכנו. אני צחקקתי והוא סתם היה מבולבל ונבוך. כל כך חמוד.
"את/ה קודם"- אמרנו בנימוס. שוב צחקתי.
הוא סימן לי שאני אתחיל והשתתק. הבטתי לו בעיניים, בעיני הדבש המהפנטות האלה שכל כך קל לטבוע בתוכן...
"אני רוצה. באמת שאני מאוד מאוד רוצה. אבל מאוחר יותר, כשלא יהיה אף אחד בסביבה, כזה יהיה פחות סיכון."- אמרתי והוא הנהן.
כמה מדהים שבעולם למטה נשיקה נחשבת סתמית כל כך כשפה היא נחשבת עולם ומלואו. דבר נחשק ונערץ כל כך, אך עדיין אסור בהחלט.
"תגיד, כל ילד שנפטר הופך למלאך?"- החלפתי נושא.
אריאל שמח לאור היציאה ממצב האי-נוחות, וגם לתת לי מעט מן הידע שלו בנושא.
"כן. כי ילד זה דבר תמים וטהור. הוא גם לא הספיק לגלות את הרע שבעולם. אני חושב שכבר אמרתי לך את זה פעם"- הוא אמר ושקע במחשבות.
נגמרו לי הנושאים לדבר עליהם במהירות מסחררת.
הבטתי בו והלב שלי פעם כל כך מהר. רציתי רק לחבק אותו, לנשק אותו, לחייך אליו ולצחוק איתו. אבל הוא, הוא רק עמד שם, מאוכזב בדיוק כמוני מקיומם הבלתי נסבל של הסורגים אשר חוצצים בינינו.
חוצצים בין שני לבבות אשר מתפללים להתאחד ללב אחד תוך שניות...
"מיקה?"-הוא אמר לפתע ואני התעוררתי מחלומי בהקיץ.
"כן..?"- אמרתי, מתאפקת לא לחייך רק למשמע קולו.
"איך העולם שם למטה?"- הוא שאל בבלבול מוחלט. הוא נפטר כשהוא עוד לא זכר דבר.
חשבתי הרבה זמן מה לענות לו. זה קשה להסביר.
"העולם למטה הוא העולם הכי טוב והכי נורא שאפשר לדמיין"- הגעתי למסקנה. הוא חייך ואמר-
"זה לא הגיוני."
"זה כן, עובדה. בעולם למטה אתה יכול להיות הדבר האומלל ביותר ועדיין אחד שיש לו הכל. אתה יכול להיות מאושר גם כשאין לך דבר לשמוח עליו. אתה יכול להיות כל כך שמח עד שברגע אחד הכל נהרס בבת-אחת. אתה יכול להיות עצוב ופתאום יקרה נס. הכל... מבלבל כזה ולא צפוי. זה לא כמו פה- הרוע בגיהנום והטוב- בגן עדן."- אמרתי והייתה שתיקה ארוכה.
היה כל כך מתוח בנינו עד רציתי לצעוק לו שיגיד משהו.
אבל לא אמרנו דבר. הוא היה שקוע במחשבותיו, ואני הייתי שקועה בתווי פניו.
שתיקה.
"שלום"- שמעתי קול מאחוריי. אני ואריאל הפננו את מבטינו אל שי.
"שלום שי"- אמרתי ואריאל המשיך לשתוק.
"כל כך לא הוגן. אני מסוגל רק לשמוע אותך..."- הוא אמר ונהיה עצוב כל כך.
"גם אני מסוגלת לשמוע אותך. חבל שמלאכים לא יכולים לראות אחד את השני מעבר לסורגים האלה.."- שי אמרה והתקרבה אל הסורגים.
הרגשתי מאוד לא בנוח והתחלתי ללכת משם, מותירה אותם להתענג על היכולת לשמוע אחד את קול השני.
הלכתי לאורך הגדר, כשלפתע הבחנתי בדמות ההולכת קרוב אליי. זוהי הייתה אישה צעירה, בערך בגילי.
"היי"- אמרתי לה והיא התחילה ללכת לצידי.
"היי"- היא חייכה.
"איך קוראים לך?- אני מיקה"- שאלתי והודעתי. היא הביטה בי ורק אז ענתה-
"קוראים לי אור"- היה לה קול קטן וילדותי.
"בת כמה את?"- שאלתי.
"בת 12. אבל אני בוגרת מאוד יחסית לגילי"- היא הוסיפה בכדי שאני לא אזלזל.
"כן, אני רואה."- אמרתי והתהלכנו לנו בשתיקה קלה ונוחה ביותר.
"את יודעת, אני מאוד מיוחדת"- היא אמרה. הבטתי בה.
"למה?"- אמרתי ושתינו נעצרנו.
"יש לי כוחות. ממש כמו למלאכים"- היא אמרה ומן הבזק לא ברור ריצד בעיניה החומות והגדולות.
"לא אין לך"- אמרתי והיא חייכה חיוך זדוני במקצת. חששתי.
"אני אוכיח לך. אני יכולה להוציא אותך מכאן, אם את רוצה."- היא אמרה והצביע לכיוון הסורגים.
"את לא יכולה."- אמרתי והיא צחקה.
מבלי להוסיף עוד דבר, היא התכופפה מול הסורגים וליטפה אותם בעדינות. הסורגים החלו להתעוות וליצור בעצמם פתח. גדול מספיק בכדי שאני אעבור בו בריאה ושלמה.
"אבל אסור לי לצאת"- אמרתי. מבולבלת. כל כך רציתי לצאת, אבל ידעתי מה העונש.
"מותר לך, רק בליווי של מלאך. הינה- תתקרבי אל הפתח ותביטי יותר טוב. יש פה מלאך תינוק"- היא אמרה וחייכה. החיוך שלה היה בלתי נסבל.
התכופפתי בכדי לראות ולפתע הרגשתי אותה דוחפת אותי החוצה.
התנגדתי , אך היא תפסה בידי והעיפה אותי בעוצמה מעבר לסורגים.
מצאתי את עצמי על ענן, מביטה מבחוץ על סורגי הזהב, ואת החור בהם נסגר במהירות.
"תני לי להיכנס!!"- ציוויתי עליה, אך היא הלכה והתרחקה משם כשהיא צוחקת ללא הפסה.
תפסתי את השערים בשתי ידיי, מנסה לנער אותם.
התחלתי להרגיש בחוסר אוויר. נגמר לי החמצן בריאות והרגשת חנק תקפה את גרוני.
"תני..לי.. להיכנס..."- אמרתי במאמץ. לא יכולתי לדבר מרוב חוסר אוויר.
הבטתי בדמותה שהלכה והתשטשה לי מול העיניים.. העולם החל להסתובב.
מרוב תשישות נפלתי על פני הענן, התמוטטתי ליתר דיוק, ומצאתי את עצמי שוכבת שם,
ללא הכרה.
מקווה שאהבתם,
ואם לא- תגידו, תעירו...
ואני אתקן.
-מאיה-
עריכה:
תירשמו למנויים-
כי החל מהפרק הבא המנויים מקבלים ספויילרים !
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נוי ומאיה :)