בנתיים אין שם..

סבלנות

אני ממש חייבת לזכור את זה לפעם הבאה.

גם עכשיו הרי זו לא פעם ראשונה, ובדיוק כמו שהיה עם ההוא מתל אביב, אני לא מצליחה לחכות בסבלנות (לא תגידו שבוע, כולה יום) וככה פשוט זורקת את כל ההזדמנויות לפח יחד עם הטלפון.

נכון, כשזה אמיתי שני הצדדים בעניין ולא צריך לחכות בכלל אבל גם כשזה לא כזה הדדי בהתחלה נראה לי שזמן הוא גורם שיש לו משקל, וברגע שאני ישר מתקשרת אני סתם מרסקת את כל האטרקטיביות שלי..

פעם אמרו לי לא לכעוס על עצמי על שעשיתי דברים שעשו לי לא טוב, אלא דווקא לחבק את עצמי במצבים האלו כי מספיק קשה לי ואני לא צריכה גם את הכעס של עצמי על עצמי (יצא קצת מסורבל המשפט הזה..:)

אז אני לא כועסת ואני גם מקווה לא לייסר את עצמי יותר מדי על "מה אם", אבל מה שכן... אני מקוה כל כך לזכור בפעם הבא שצריך קצת סבלנות....

אני לבד.

בעוד 4 ימים אני "סוגרת" חצי שנה בלעדיו.

אני לא יודעת מה הייתי יותר בחצי שנה הזו, בלעדיו או לבד.

בלעדיו

-לא ראיתי אותו חצי שנה (חוץ מהתמונות במחשב ושתי תמונות שאני מסרבת להוריד מהלוח מודעות שלי וככה כל יום הוא מסתכל עליי ואני אליו- למרות שזה בכלל תמונות שלו מגיל 6 או משהו, 17 שנה לפני שנפגשנו לראשונה, לפני 3 וחצי שנים)

-לא דיברתי איתו חצי שנה- הוא לא קרא לי בשם שלי ולא בכינויים הכי שווים שרק הוא יודע להמציא ולא אמר לי בוקר טוב ושאני כבר צריכה לקום ככה והתעצבן שאני לא קמה באמת למרות שאמרתי לו אלף פעם שאני חייבת לקום מוקדם ושיעיר אותי ולא אמר לי שהוא אוהב אותי ושאני הכי בעולם. ואני לא אמרתי לו כבר חצי שנה כמה שהוא מקסים ויפה וחכם ואני אוהבת אותו.

-לא התכתבתי איתו בסמס, מסנג'ר או כל אמצעי תקשורת אחר חצי שנה- חוץ מסמס פחדני ורשמי ומנוכר ששלחתי לו ליומולדת והתודה הוא ענה לי.

כבר חצי שנה שאנחנו לא ביחד.

 לבד-

ובכל זאת נראה לי שאני יותר לבד מבלעדיו אם אפשר להפריד את זה.

אני יותר כמהה למשהו חדש מאשר מתגעגעת וחסרה את הישן.

אני יותר מחכה ומצפה ומחפשת התרגשויות חדשות ולחוות חוויות חדשות ולבנות משהו חדש מאשר מתרפקת על זכרונות וחוויות שעברו.

לבד או בלעדיו, זה פחות משנה. קשה לי. אני צריכה אהבה חדשה.

בלוג.

כבר כמה זמן שאני חושבת על להתחיל לכתוב בלוג, בעקבות (או יותר נכון בזכות) הבלוג של

- והנה הדילמה הראשונה שלי לגבי האם לכתוב כאן שמות אמיתיים ולפחד שמישהו יזהה אותי וכך אאבד את האנונימיות שכל כך משכה אותי ושכנעה אותי שזה בסדר לשתף כאן או להשתתף בכינויים שנשמעים לי כל כך מנוכרים ולא אמיתיים, ואני צריכה שזה יהיה מקום אמיתי-

אז אני אדחה את ההחלטה לאחר כך ורק אכתוב שמישהי יקרה לי שהיא אחות של מישהו שעוד יותר יקר לי נתנה לי את הכתובת לבלוג שלה וכך, חוץ מזה שהיא אפשרה לי להמשיך לקחת חלק (גם אם מאד קטן ובעיקר פסיבי) בחיים שלה ושלו, נחשפתי לעולם הבלוגים והתחלתי לחשוב שאולי אני אמצא כאן מקום שיעשה לי טוב ואוכל לשתף ולפרוק ולשחרר את כל (או לפחות חלק) מהדברים שיושבים לי בפנים וכל כך קשה לי להוציא אותם...

אוף...

זה ממש מזכיר לי ללכת לפסיכולוג... גם כאן פתאום נורא חשוב לי שיאהבו אותי, ושיבינו בדיוק את מה שהתכוונתי להגיד ושידעו שבסך הכל אני בסדר גמור וגם כאן פתאום אני כבר לא יודעת מה להגיד ומאיפה להתחיל ומה לספר..

אני אחשוב על זה.

שבוע טוב בנתיים:)