בין כל חיוך וחיוך מסתתר העצב..

בין כל צחוק וצחוק מסתתר לו הזילזול..

בתוך מראה שחורה קבורה לה אני,מחכה לסיבה שתאפשר לי לצחוק באמת.

"אל תראי לה שאת שבורה בגללה,אל תתני לה את התענוג."

אני מנסה כמה שיותר לא להוציא את הכאב שטמון בי החוצה..אבל זה קשה ואפילו הייתי מגדירה כ"בלתי אפשרי"

הנה.היא שוב טעתה..

וכמו בפעם הראשונה,השניה, השלישית וכבר הספקתי לספור..

כמו אז,בפעמים האלו..הכל יישכח..הכל יעלם.

אני יסלח,אני אחזור להיות הפראיירית שנופלת לתוך תהום עמוקה מבלי לוודא שאצא משם חיה.

אני הבנאדם שנפגע,שימשיך להפגע..וליפול את התהום העמוקה.

בבקשה..תעשה שזה יגמר.

כואב לי הלב.באמת שהוא כואב.