ארדואן מחכה לי בכל בוקר, שאתעורר ואפגוש אותו בין הדפים.

בעיקר בראשון והשני. בשלישי, לרוב, אני מצליח להתחמק ממנו

ולהתעסק בדברים אחרים כמו איך אני רוצה שיראה היום שלי היום,

או מה יושב עלי באותו שבוע. אבל ארדואן תמיד שם,

מספר בדיוק את אותם הדברים - "אהבתי אותה. אהבתי אותה כל כך"

מיד עם השורה הראשונה הוא מדבר אליה וכועס, כועס על שלקחה לו

את הכל, שאין לו כלום בלעדיה, שהוא אוצר גלום שאבד במצולות
ועכשיו אין טעם לחייו, שהוא טיפש טיפש טיפש על שנתן לה ללכת,

שהוא לא מבין מה הטעם להמשיך ומה יהיה עליו. כמעט שני דפים ברצף.

אני לא כותב בכל בוקר, אך בשנתיים האחרונות למדתי

שאם ישנו רעש ברקע שמתעקש לדבר, סימן שיש לו משהו להגיד.

אז ניסיתי לדובב אותו, אבל הוא עיקש כמו בלוט.

כמובן, ניסיתי לברר איתו מהי המטאפורה שלו עבורי, אבל בכל הכנות, 
אף אחת לא הלכה ממני ככה שארגיש שאין טעם לחיי ואני באופן כללי
חושב שהוא אובר דרמטי. מה שמשאיר אותי עם האפשרות 
שהוא בסך הכל סיפור זר שעלה על התדר. 
שומר מגדלור ארגנטינאי, רומנטיקן חסר תקנה. 

אסף והסיפור

-

מחשבה מאוחרת - ואולי זה בדיוק מה שאני רוצה.