עדיין חושב עליה, מדי פעם. במיוחד אחרי שאני רואה אותה בשיעורים.

היא המורה המדהימה שלי שהיתה כמעט אישתי ומבוגרת מדי כדי לחכות שאתגבר.

כל כך יפה ומחוספסת. אלוהים, כמה שאהבתי כל קימור בגופה.

שנאתי אותה ואהבתי אותה באותה נשימה, במיוחד כשהיתה גוערת בי שאני מגושם מדי כדי להכנס לה למטבח.

לא היה לי צל של מושג כמה מיניות שוכנת בי לפני שהכרתי אותה, כמה שהשתשוקה בוערת לי בכל הגוף.

מעולם גם לא ישנתי עם מישהי יום אחרי יום במשך תקופה כל כך ארוכה, היום אני מפנה מקום בשקע שבין החזה לכתף לזו שתבוא אחריה.

נמאס לי סטוצים, קשרים קצרים, רחוקים בגיל או בקילמטרז', אני מוכן להפסיק להסתפק בכמעט.

לעשות טוב הוא הדבר הכי טוב שאפשר לעשות. תמיד. כשרע, כשטוב. לאחרים ולנו. כולם מרוויחים. תמיד. וזה עושה אותי מאושר. היום קרה טוב של מאושר. חיוכים קטנים ועדיין לא מדבר על זה

יומנפלא ולילה טוב

אסף והסיפור

הדר היא פיה. היא מכילה אותי כשאני משיל מעלי שאריות של פעם לא נחוץ.

מלטפת אותי מהבדידות שקמה עלי, מספרת על העתיד שלי, במאי, כשאעלה מופע שאינני מכיר. 

ויהיה פסנתר, שחור שזר לי. ויהיה חליל שמור קרוב. ותוף גדול, וקול שלי שחוזר לעצמו.
אני שומע לה ומחייך עם הבפנים והעניים.

אני מוכן והיא נוגעת בי בידיים בוהקות מחום וקסם, משקיתה ומקפלת את סופת החשמל, ברק אחר ברק.

בקרוב אהיה בן 27.

27 תהיה השנה הכי טובה שלי

טובה יותר מ26, וזו היתה נהדרת.

אהבתי אותה, אהבתי לאהוב אותה, ואהבתי את עצמי על שאני אוהב לאהוב אותה.

אהבתי להרגיש כל כך בנוח עם הגוף שלה, עד שהרגיש לי כהמשך של גופי שלי.

אהבתי לטפל בה כשהיתה במחזור, מדברת חצי מציאות, מתהלכת בין המיטה לספות.

לרוב, היתה גוערת בי על שאני ילד קטן, שהכל צריך ללמד אותי, גבר חדש מהניילונים.

וזה היה נכון, הייתי כזה. והחיספוס שלה רק שבה אותי יותר.

היו ימים ששנאתי אותה בבקרים ואהבתי אותה בלילות. היו לילות שנשקתי את כולה.

והיא הכילה את כולי, על כל פני הנאיביות והפצועות, והיתה אוספת אותי אליה כשעולמי גבר עלי.

העולם שלה היה מלא בסיפורים ובאנשי הבמה, והיה מופלא מאין כמוהו.
ואני, שעולמי נפלא גם כן אך נגלה רק לעיני, חייתי את עולמה שלה. ואהבתי אותו מאוד.

קרוב לשלושה חודשים מאז שנפרדנו, אני מאחל לה אהבה גדולה.

כואב לי לראות אותה יחד עם בן הזוג החדש שלה. מעולם לא ידעתי שיכאב לי לפני כן.

אני לא רוצה לחזור אליה, אני רוצה להרגיש שוב שניים, עם מישהי מופלאה אחרת.

ואני מודה לה על שקילפה מעלי את הניילונים.

אסף והסיפור

פסנתר הכנף הגדול שבפינת האולם רק חיכה ליום כזה, שמישהו עצוב דיו יתגנב לכבודו אל לב חדר האוכל הישן.
ואני, שהבדידות נישקה לי את הלב, לא הצלחתי להתאפק.

"אתה לא פסנתרן" אמר גדול הכנף, "אבל אם היית, היית טוב בזה."
"אני יודע," עניתי, לרגע מסריט על הקירות פוטנציאל בהיר של חיי אמנות - ומכסה.
"לא. אני צריך להתאמן, אין לי מספיק שירים, ואני חייב לעבור על התאוריה שוב והטכניקה שלי קבורה במגירות"
הפסנתר לא ענה, וניגן את צלילי באטימות מאופקת.