אני אפסיק לחכות למישהו לדבר איתו.

***

אני עברתי דרך ארוכה. אני הפסקתי לעשן, הפסקתי עם הצומות, הפסקתי עם החוסר אכילה. הפסקתי עם ההתנהגות ההרסנית [ברובה] והפסקתי להתייחס לעצמי בצורה משפילה. אני לא דמות מסדרת נעורים שצריך לרחם עליה, מישהי שמרעיבה ועצובה ומנכלת לעצמה. זה לא פוטוגני במציאות. זה לא סוחב.

הגעתי להרבה השלמה עם עצמי. יכול להיות שזה הגיל, יכול להיות שגם מערכת היחסים תרמה [אין לי ספק בזה]. אני אומנם מרגישה שמנה לפעמים, אבל אני יודעת להגיע להפרדה ש- אני לא שמנה. וזה שאכלתי עכשיו פיצה לא גרם לשינוי ענק במשקל.

אני עדיין נאבקת. אני לפעמים מענישה את עצמי עם אוכל, והמערכת יחסים בינינו היא לא תקינה. ברגע שזה הופך להיות יותר מ"אוכל" זה בעייתי, ואני מודעת לזה. מודעות זה חצי מהקרב, לא? נתנחם בזה בינתיים.

המצחיק הוא שדווקא עליתי במשקל. כן, עליתי במשקל. אני לא אומרת שזה לא קשה לי, אבל זה גם בסדר ואנושי.

אני מרגישה עצובה כשאני מסתכלת בבלוגים של בנות חולות. קשה לי לראות אותן. קשה לי שהן לוקחות סמים בכזו קלילות, בלי רגע לחשוב מעבר. אולי זה לא רק נושא של בעיות אכילה, אלא של נוער. אבל עדיין זה חורה לי.