קודם כל משהו דפוק שרשמתי ליום השואה:
אוקע..זה זוועה ואני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה..אבל זה בא מהלב.... אז הייתי חייבת לפרסם...
רק עמדתי שם, עמדתי ובהיתי, הסתכלתי על הנוף המדהים וחשבתי...
איך זה שכאן בדיוק איפה שאני עכשיו נהרגו מיליוני אנשים, מיליוני ילדים,מיליוני נפשות.
עמדתי שם ולא יכולתי להאמין, על הזוועות היכולות להתרחש.
על איך אדם יכול להפוך למפלצת....
עמדתי וראיתי מיליוני נעליים.
נעל לנפש.
נעל אחת שבתה את ליבי במיוחד- נעל בלט קטנה.
נראית שיכת לילדה בת שלוש או ארבע.
ילדה אשר חלמה לרקוד.
אבל איזשהו קצין או קצינה שגם היא חלמה לרקוד לקחו ממנה את חלומה...
עמדתי שם ובהיתי ופתאום הרגשתי כאילו אני ממש שם.
הנה אני, עומדת ליד המוני אנשים, קופאת מקור, ללא נעליים,ללא בגדים.
הרגשתי פעם ראשונה בחיי מהו רעב, מהו מחסור.
ראיתי אותי עומדת ליד המוני אנשים ומסתכלת סביב..
רואה את כולם-נטושים,כואבים,רעבים ומקווים, מקווים לטוב.
לא ראיתי ייאוש-ראיתי רק תקווה בעיניהם!
תקווה לחיים חדשים, תקווה לאושר, תקווה שעוד יהיו ימים יותר טובים.
פתאום אני מרגישה מנותקת ואט אט פותחת עיניים ומבעד לערפל הדמעות
מוצאת את עצמי עומדת שם ובוהה.
איך?
לחמניג'אד ופטמה- אוהבת אתכן! נשיקווווווווותתתתתת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1
אה אה :P הן הפילגש שלי ולא שלכן!!! מוקעקע!
טלילוש,לחמניג'אד,פטמה(פסטרמה :P),איילולי, רחלייי,מאיוש,חביבושקע,צבי(קעעע),מל"רה *סגידה**סגידה**סגידה*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
