My Life On A Murder Scene

אני זוכרת איך זה.

אני כול כך רוצה להרגיש שום.

את אותה תמימות.

אני נזכרת איך זה.

אני רוצה שזה יקרה שוב.

ויודעת שמה שאני אומרת זאת טעות.

אני זוכרת איך זה להביט לתקרה ולא להרגיש כלום.

אני זוכרת איך זה לא הרגיש שום כאב.

ולדעת שמשו לא בסדר.

לדעת שאני סובלת.

לדעת שכול גופי מדמם.

את כול זה לא ידעתי אז.

לא ידעתי כלום.

לא הרגשתי כלום.

ראיתי את אותם מבטים מרחמים.

הבהטתי בהם בעיינים שקופות.

לא מבינה כלום.

אני זוכרת איך זה לשכב על שולחן ישן וזול.

אני זוכרת איך זה לקום ולגלות שאני עוד חיה.

להביט על אותם דלתות שנפתחו מוקדם.

מביטה על אותה כוכב שלקחת לעצמך.

אני רוצה להרגיש שום שהכול נגמר.

לא להרגיש כלום.

ולא לדעת שאיבדתי את הכול.

לא ידעתי מה אני מי אני או מה אני עושה.

ישבתי באוטו.

נסענו לבית חולים.

אני זוכרת רק שברחתי מהכול.

הגוף שלי לא הסכים להתאשפז.

אני רק זוכרת ששתקתי.

שהבטתי באותה טלוויזיה ריקה.

ולא חשבתי על כלום.

רק איך אני נשארת פה.

לא רציתי ללכת.

לא רציתי כלום.

אני וכרת איך עמדתי באותם שערים.

וכולם קפצו עלי וחיבקו אותי.

אבל לא זכרתי מי הם.

אני זוכרת שישבתי והבטתי בריצפה.

שותקת ולא אומרת אף פעם מילה.

אני זוכרת שאני הולכת לבד.

ומקשיבה לרוח נושבת.

מתפללת שעולם יסלח לי שאין לי מה לומר.

ככה אני רוצה את החיים שלי.

כמו שהם היו פעם.

עד שהצלחתי לשבור את השתיקה.

ולטבוע ברצון, ולא באי יכולת.

כן אלו היו החיים שלי.

כמו סצנת רצח.