יש אלוהים.

כמה שסמכתי עליך,
זה פשוט לא ייאמן.
ידעתי שאתה משקר,
הרגשתי את זה בקול שלך.
הרגשתי את זה בבטן, בפנים.

ועכשיו אני מרגישה פראיירית,

על כל השעות האלה בטלפון.

חבל על הכסף, שלי ושלך.

זה מה שאתה חושב עכשיו, נכון?

אני בוכה על זה שזה נגמר ואתה מחייך,

כי בטח גם על הבכי שיקרת.

ובטח על זה ש"אני תמיד פה בשבילך", נכון?

ובטח גם על כל מה שאמרת,

עכשיו אני מבינה כמה אתה מזוייף,

כמה לא אכפת לך מה מי ואיפה, או מתי,

אכפת לך רק מעצמך ושהשאר יעזבו אותך בשקט, לא?

ככל שאני חושבת על זה יותר אני רק מרגישה את הכאב חזק יותר.

למה אני כוכך מאמינה לכל דבר?!

זה השקר המליון של החודש,

קודם הוא, ואז היא, אחכך הוא ושוב הוא ואז אתה...

מה, אני כוכך מטומטמת שדורשת שישקרו לה?!

באמת?

נמאס לי,

אני תמיד נופלת בפח הזה.

ובטח הרגשת שאתה מתחרט על הכל,

אז רק שתדע שהתיאוריה פועלת, הכול הדדי.

ושתדע... שתדע שאני לא אסלח לך על זה.

כי בשבילך זה קטן, בשבילי זה גדול.

כי זה שקר.

ותאמין לי שאני יודעת מה זה שקר.

ויש לי נטייה להאמין למרות הנסיון...

אם אתה באמת מתחרט על כל מה שכביכול עזרת,

רק שתדע שהצלחת להחזיר את זה חזרה אחורה,

אני מרגישה כמו אפס!