נעלמתי. כמו שחשבתי הצבא והתפקיד והסביבה וכל כך הרבה דברים שעברתי שאבו מימני כליל את היצירתיות, את הרצון וה.. משהו הזה שפשוט גורם לי לכתוב.

כאב לי כל כך. שנה של דיכאונות לא יאומנו, גילוי עצמי במובן כל כך רע וכאביo פיזיים ובעיקר נפשיים.

היה טוב!

אבל הוא כל כך נעלם לי בין כל הרע הסביבה מצפה שאני אנבור בחיפוש אחרי הטוב

אבל מעבר לזה שבאמת לא היה כל כך הרבה טוב, מה שמכאיב לי כל כך זה זה.

זה שנעשיתי כל כך פסימית שלפעמים אני מגעילה את עצמי.

אני כבר חודש במעיין כלום וחיבור כל כך גדול לשיר מסויים..

What's it for? / Yoko Kanno

I'm not too sure that I can go much father
I'm really not sure things are even getting better
I'm so tired of the me that has to disagree
And so tired of the me that's in control
I woke up to see the sun shining all around
How could it shine down on me?
You'd think that it would notice
I can't take anymore
I had to ask myself
"What's it really for?"
Everything I tried to do, it didn't matter
and now I might be better off just rollling over
'cause you know I tried to hard but couldn't change a thing
And it hurts so much I might as well let go
I can't really take the sun shining all around me
Why would it shine down on me?
You'd think that it would notice
I no longer believe
Can't help telling myself
"It don't mean a thing"
I woke up to see the sun shining all around me
How could it shine down on me?
Sun shining all its beauty
Why would it shine down on me
You'd think that it would notice
I can't take anymore
Just had to ask myself
"What's it really for?"

והשאלה מכאיבה לי ביום-יום, צורבת, יושבת על העורף.

למה כל זה?

הצלחתי לדבר על זה עם חברה אחת לעומק ובכנות... כי אני כל כך מתבייישת ופוחדת ושונאת את עצמי על זה.

למה להלחם?

למה לסבול?

למה להתחיל עבודה, לטוס לחו"ל או כל דבר בנאלי אחר שאנשים פשוט עושים?

אני לא מסוגלת לראות מעבר... לא רואה אותי לומדת, כי אין לי מה ולא רואה אותי מפתחת איזו קריירה למרות שלא חייבים.

אבל אני לא רואה חיים, לא רואה אותי חיה.

רוב הזמן אני פשוט מדחיקה ודופקת חיוכים לסביבה ומתרחקת הכי הרבה מדברים שעלולים לפגוע בי... שזה בא בעיסקה כוללת עם הדברים שעלולים לעשות לי טוב.

כי אני פוחדת מהמצב הדפוק הזה. אני פוחדת שיום אחד אני אתמוטט נפשית ולא אצליח יותר לקום.

אני פוחדת שלא תהיה לי אז בקרה עצמית ואני אמות.

אמרתי את זה לכמה אנשים והם כל כך כעסו - אני חיה כרגע לא בשביל עצמי... חיה בשביל החברים שלי.

כי אני לא פוחדת למות מבחינת עצמי. פוחדת להיות אגואיסטית ולהשאיר את החברים שלי בלעדיי.

המון אנשים בעיקר המשפחה רוצים שאני אמשיך הלאה, שואלים את השאלות האלה של למה ומה עכשיו...

ואני עונה תשובות כאלה של מה הייתי עושה אם הייתי במצב אחר. מה שכולם היו אומרים

עבודה לשנה, אולי שירות לאומי כדי לעשות את השנתיים שלי...

אבל אני לא מסוגלת.

מה שהכי מפחיד אותי הוא שאין לי ממש מושג מה מפריע לי, רוב הפעמים שהייתי שרויה בדיכאון הוא עבר דיי מהר כי ידעתי מה גורם לו אם לא מההתחלה אז יותר מאוחר.

התמוטטתי מבחינה גופנית אחרי שחודשים המצב הנפשי שלי היה בזבל ועכשיו אני עוד מנסה להבין מה קרה שם לעזאזל.

אני בוכה שאני רק מעלה את הזיכרון כאילו זה קורה עכשיו.

הכי פוגע בי לחשוב שאבא שלי נתן לי מ-8 בבוקר עד 3 וחצי בצהרים להיות ככה... שהרגשתי את הבושה שלו והסלידה שלו מימני גם כשהייתי בסוג של עילפון.

ועד היום הוא שומר איתי על קרירות, אנחנו כמעט ולא מדברים, הוא כבר לא מוכן לחבק, מתעלם מימני, מביט בי במבט כזה ועצם הנוכחות שלו גורמת לי להתמודד עם משהו שכל כך מכאיב לי. אני לא יכולה להיות כאן ולא מוכנה להיות במקום אחר.

כמה חברים שלי מציעים לי פיתרון כזה של לבוא לגור אצל...

אבל אני לא מסוגלת והם מקללים ואני מקללת איתם את הגאווה שלי והאי יכולת שלי לתת לאחרים לטפל בי.

ואני לא יכולה ממש להסביר להם ולי למה.

אני מאשימה בזה את הפחד שלי להפגע, את הפחד שלי להתדרדר למקום יותר אפל...

אבל אולי זה פשוט כי אני כבר לא מסוגלת להסתמך על מישהו?

כי המקום שהיה אמור לתת לי גב הכניס אותי לתהום העמוקה וההבלתי מובנת הזו?

וזה כל כך כואב כל פעם מחדש.

כי אנשים שכל החיים שלהם סובלים מההורים מקבלים איזשהו חוסן שמאפשר להם להסתדר...

ולאחרים יש את התמיכה של ההורים ברגעים האלה

כולם אומרים לי שכל מי שיוצא מהצבא מבולבל וחסר כיוון.

אבל אני רוצה לצעוק שזה לא אותו מצב.

כי אני תקועה בדיוק באמצע.

ההורים שלי הותירו אותי עם אשלייה כזו שהם יעזרו אבל אני צריכה להתמודד עם כל כך הרבה לבד. שאני לא במצב של להתמודד עם כלום!

יש שיגידו שמבחירה אבל אני לא מסוגלת אחרת.

משהו גורם לי לסלידה מלסמוך, להשען ולהתמך ומצד שני אני כל כך שונאת את זה כי שום דבר לא מתקדם...

כואב לי.