כותרת: איך פיספסתי את הלידה שלי
ערב טוב, כל פעם שאני קוראת כאן את סיפורים הנפלאים על הלידות שעברתן, אני גם שמחה וגם מקנאה. כי אני מרגישה שאת הלידה של הבן שלי אני פשוט פספסתי. גיליתי את האתר בחודשים אחרונים להריון ( ראשון ויחיד עד כה) ונעשתי מכורה לו - הייתי חייבת כל יום להכנס ולקרא, למרות שאף פעם לא שלחתי שום הודעות ולא גיליתי את נוכחותי. כבר נאמר פה ואני חוזרת ואומרת - השאלות, העצות והדיונים לימדו אותי ועזרו לי הרבה. אני תכננתי לידה בלי אפידורל ופטידין, טבעית עד כמה שניתן בביה"ח, עם מוזיקה, שמנים, אוירה וכו'. התכוננתי ע"י עיסוי, כי כששמעתי לראשונה על אפי-נו כבר היה מאוחר להזמין אותו ולהתחיל בתרגילים.לקחנו קורס הכנה כדי לדעת בדיוק מה צופה לנו. בקיצור, הייתי בטוחה שלידה תיהיה חוויה נפלאה וחיובית לי לבעלי. "תכננתי" ללדת כמה שיותר מוקדם - שבוע 37/8 נראה לי אופטימלי. אבל ליאמי היו תוכניות משלו, והוא לא מיהר. הגעתי לביה"ח בשבוע 40+5 בגלל שבמוניטור בקופ"ח הייתה טכיקרדיה עוברית (דופק מואץ). אשפזו אותי להשגחה, למחרת בבוקר הרופא עשה לי זירוז. כעבור 1/2 יום התחילו צירים, שהלכו והתגברו והתחזקו. ואני הלכתי ונחלשתי. הסתובבתי ככה עוד 1/2 יום, ובלילה כבר לא מצאתי לי מקום. הייתי המקלחת 3 שעות,(כמעט גמרתי כל המים בביה"ח) שרתי לי וליאמי שירים, שתיתי דלי של רסקיו רמדי, ולאט לאט נכנעתי. כעבור 5 שעות עם פתיחה של 2-3 כבר לא יכולתי לחשוב על כלום, כל הרעיונות של "לבד, טבעי, בלי תרופות" נעלמו כלא היו, ואני התחננתי לפטידין. זאת פעם ראשונה בחיים שלי שקבלתי את התרופה הזאת, מסתבר שיש לה תופעת לוואי מעניינת - שכיחה. מאז אני כמעט ולא זוכרת כלום על הלידה. אני יודעת שכעבור שעתיים הייתה לי פתיחה של 6-7 ונכנסתי לחדר לידה עם בעלי. לא זוכרת איך, אבל סרבתי לאפידורל. במעורפל אני זוכרת שהגעתי לפתיחה של 9 מאוד מהר - אולי חצי שעה- שעה, ויודעת ששם זה נעצר. בהבזקים קצרים אני זוכרת את בעלי ואת המיילדת, קצת זוכרת צירים. אחרי כ 5 שעות רופא ניסה ללחוץ לי על הבטן ואני זוכרת צרחה איומה שפילחה את החדר ( זאת אני שצרחתי), כעבור עוד שעה מיילדת אמרה שצריך להתקדם וניסתה לדרבן אותי לשתף פעולה.את זה אני לא זוכרת, זה רק מסיפורים. נסיון לשיתוף פעולה עם זומבי שהייתי אז לא עלה יפה. אני זוכרת שבקשתי שוב ושוב, התחננתי, צעקתי " תוציאו אותו ממני, תעשו קיסרי, תעשו ואקאום! תעשו משהו!" אבל כנראה שזו אני שהייתי צריכה "לעשות משהו", ולמרות שממש כבר לא היה לי כוח - את זה אני זוכרת - בסוף נשלף גוף קטן ומושלם החוצה, ונשכב על בטן של אמא ומפה אני שוב זוכרת את הכל. אז ככה עברה הלידה כל כך מיוחלת, כל כך מתוכננת - בהכרה מעורפלת, תחת השפעת פטידין, בלי שום שיתוף פעולה מצידי וללא שום זכר שחוויה הנפלאה לה חיכיתי. נורא התאכזבתי, מעצמי בעיקר. הייתי שם ולא הייתי שם. באותה מידה מישהי אחרת יכלה ללדת את הבן שלי. אין לי שום זכרון טוב מלידה, פרט לידיעה שבעלי היה איתי שם כל הזמן, ליטף אותי, כאב יחד איתי, תמך ועזר. אבל אני בקושי זוכרת את זה! ממש הרגשה שפספסתי את הלידה של הילד שלנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
(
"
כינוי: