| |
Stop Me If You Think You've Heard This One Before |
| 6/2010
צואה
בחיי, אני צריכה לסתום את הפה הענק שלי, מאז שכתבתי את הפוסט האחרון על איך שהכל מסתדר ואיזה יופי טופי רק צרות נוחתות עלי.
זה התחיל בראשון בערב בעבודה, בשיא הלחץ שהיה די מטורף קיבלתי טלפון מרוברט, לא עניתי.
כשנרגע קצת הצצתי לראות שיש לי שתי הודעות, קולית וכתובה.
בקולית הוא הודיע לי לא להגיע מחר כי יהיה שקט בשבועיים הקרובים ושאני אתקשר אליו.
בכתובה הוא רשם לי שלא אדאג לגבי מחר ושהוא ידבר איתי במהלך השבוע.
אז נשארתי בעבודה, היתה מסיבת יומולדת לגופל, השוטף כלים והיה ממש כיף. משחקים ועוגה ובלאגאן והמון המון אלכוהול.
אבל לא ממש חששתי לעלות על האופניים ורוב הדרך הייתי די בסדר אבל כמה מטרים לפני הבית עצרתי עם הברקסים לקחת את הפניה הביתה. מוקדם יותר באותו היום הלכתי לפארק הסביבתי המגניב ליד הבית, יש שם סככת אופניים בה מרכיבים אופניים מחלקים שונים ומשונים ומלמדים אנשים איך לתקן את האופניים לבד, יש שם טיפוסים הזויים לגמרי ובאופן כללי האוירה היא היפית ומשעשעת.
אז פיט שהוא טיפוס תיקן לי את הברקסים הרופפים, יותר מדי כנראה ככה שעם הבלימה פשוט עפתי קדימה, על הפרצוף ועכשיו הלחי שלי משופשפת לגמרי, מעל ומתחת לעין והשפה התחתונה מעוטרת בשטף דם חינני ונפוחה. אתמול לא יצאתי מהבית.
היום אני עם פלסטרים ועדיין מקבלת מבטים של אישה מוכה שזה די משעשע, גברים שמביטים בי בשילוב של זעזוע עם צורך להגן עלי ואנשים שבאופן כללי נותנים לי להרגיש קצת איש הפיל, צחוקים.
תוסיפו לזה את העובדה שהבוקר גיליתי שוירוס קטלני השתלט לי על המחשב ואת הפוסט הזה אני כותבת מהספריה ושאין לי כסף אבל יש לי שכר לימוד לשלם ועתידי המקצועי די לוטה בערפל ולא נותר לי הרבה אלא לסכם במילותיה של גנצו יקירתי:
החיים,אכן, גוש צואה המה.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: