האסקפיזם הפוסט- מודרני

כשהייתי קטנה, נהגתי לצפות בטלנובלות ארגנטינאיות- אתם יודעים, קטנטנות, המורדים, פינת אור... תצחקו, תצחקו, אבל עד היום יש לי פינה רכה בלב בשבילן.

הבעיה בטלנובלות האלה, היא שהן מציירות תמונה מלאת שיאים והתרגשות של אהבה. אני לא אעמיד פנים שיש לי הרבה ניסיון בעניין אהבה ומערכות יחסים, אבל, ובכן, זה מתסכל. הרבה יותר מתסכל ממה שזה אמור להיות. זה גם מאכזב. ומבלבל. והכול בצורה כל כך יותר... מציאותית וחסרת דרמות, שזה, כפי שאמרתי, פשוט מאכזב.

הייתי רוצה למצוא את הבחור המושלם הזה, שאני יודעת שלא קיים, ולהיות מאוהבת כל כך שלא אצליח להפסיק לחשוב עליו ובלה בלה בלה... אבל זה לא ככה, והגבול בין ידידות לקשר רומנטי הוא כל כך דק שלפעמים אני לא בטוחה איפה אני עומדת. ולפעמים אני כל כך בטוחה שזה מייאש.

ובכל זאת, אין בי שום רצון לחתוך את הוורידים, לבכות על מר גורלי או למצוא בחור רנדומלי ולעשות איתו סקס מטורף רק כדי לגרום לו לקנא (טוב, אולי זה כן, אבל שיהיה). לאן נעלמו הדרמות?

אם אתם תוהים לאן נעלמתי, הייתי קצת... עסוקה ומסוגרת בעולם שלי בזמן האחרון. זה מה שכל השינויים המפחידים האלה עושים לך. אני חלודה לגמרי בעניין הכתיבה. אני באמת צריכה להפסיק להתעצל.

ובנושא אחר- גיליתי טבעת ממש נחמדה, בשם משהו טוב קורא פה. הרעיון הוא להמליץ על בלוג ששווה קריאה בסוף כל פוסט. ובכן, אני אנסה להתמיד בעניין.  

אז ההמלצה הראשונה שלי- סילי- גבר אמיתי. בלוג נהדר ומשעשע לגמרי, שלצערי לא ביקרתי בו זמן רב, כי... טוב, לא הייתי פה, אתם יודעים.