לפעמים אני מרגישה מזוייפת וזה בערך הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. חוץ ממוות אולי. אבל גם מוות, זה דבר שיגיע בסופו של דבר ואין מה לעשות נגדו- אז אין גם סיבה לפחד ממנו. זה חלק מהחיים.
לפעמים נראה לי שאני סתם מתפלספת הרבה ועושה קצת.
תוכלו לראות שרשימת הספרים שלי ריקה כמעט. אני זקוקה נואשות להמלצה על ספרים טובים. לא שזה יעזור הרבה כי אין לי כסף לקנות יותר מידי כרגע, ואני לא בטוחה אם אפשר להשאיל מהספריה בבית הספר כש... אתה כבר לא לומד בבית הספר.
ואוו.
אמרתי לעצמי (ולכולם) שזה לא מפחיד אותי ואני לא אתגעגע. ובמובן מסויים זה נכון. כי זה נהדר להשתחרר מהסטיגמות שנדבקו אליך בכיתה ז', כשהיית בן אדם שונה לגמרי, וזה כיף לצאת מההווי הכיתתי הדפוק שלנו. זה גם מרגש, להתחיל לטוות את המסלול שלי בחיים, כשדברים שמוחלטים עבורי הופכים פחות ופחות משמעותיים (אוקי, בואו נתעלם מהצבא לכמה רגעים).
ומצד שני זה מפחיד. כי אני צריכה להחליט את ההחלטות בעצמי, ופתאום הידיעה הכבדה הזאת נופלת עליך שכל צעד שתעשה עכשיו ישפיע על הכיוון שחייך ייקחו.
ואני אתגעגע. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. אחרי שקיטרתי שנה שלמה שזהו, נמאס לי, ואני לא רואה את הטעם בלימודים יותר, אני הולכת להתגעגע למסגרת הזאת. אנחנו כל כך מוגנים בבית הספר, בלי לדעת את זה בכלל.
אני באמת כותבת על כל נושא סיום הלימודים הרבה וכבר מתחילה לחזור על עצמי, אבל זה סיומו של עידן ואני לא יכולה למנוע מעצמי להיות קצת נוסטליגת. וזה מה שקורה כשאתה תקוע בתוך עצמך ולא שם לב מה קורה מסביב.
משהו טוב קורא פה- אז תקראו. .Empty.Words.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Kookoorikoo