האסקפיזם הפוסט- מודרני

היא רצתה להביא שמחה לעולם. שמחה ויופי. אמא אמרה לה כל הזמן שהיא לא תצליח להביא יופי לעולם על ידי לכלוך בגדיה היקרים כשהיא כורעת ברך על המרצפות המלוכלכות. ובכלל, אמא תמיד הייתה אומרת, אין צורך לצייר על הרצפה, יש לה מספיק דפים בבית.

אבל המורה דליה אמרה בבית הספר שדפים פוגעים בעצים. גילי לא הבינה לגמרי איך הם עושים זאת, אבל היא ידעה שעצים הם יפים, ובעצים היא לא רוצה לפגוע. ובנוסף לכך, הדפים הם קטנים ולא מאפשרים למספיק אנשים לראות את המצויר בהם, אז גילי מעדיפה לצייר על המרצפות שבתחנת הרכבת.

היא לא סיפרה לאמא את הסיבות שלה, כי אמא אף פעם לא תבין. אמא גם לא אהבה שהיא הולכת לרכבת, היא אמרה שזה מקום של אנשים שאין להם כסף למכונית, ולהם יש מספיק כסף לשתי מכוניות. אז היא ספרה לאבא, ואבא היה לוקח אותה לתחנת הרכבת בכל יום שבת, כשהיה לו חופש מהעבודה. אמא אמרה שזה מגוחך, כי בכל מקרה מנקים את המרצפות בכל כמה ימים, והציורים שלה יימחקו, אבל לגילי לא היה אכפת.

גילי ישבה על המרצפות וציירה שמש גדולה ומחייכת. היא יצאה מהבית כששמעה את סבתא בוכה ביבבות גדולות. היא רצתה לגרום לה להפסיק לבכות, וסבתא תמיד חייכה ואמרה שהיא ילדה מתוקה כששמעה שגילי מציירת כדי לשמח אנשים. אולי זה ישמח אותה גם הפעם. אבא לא היה שם כדי לקחת אותה לרכבת, אבל גילי כבר ידעה את הדרך בעצמה, בכל מקרה.

חתול ג'ינג'י קטן התקרב לעברה והיא חייכה אליו וליטפה את פרוותו המלוכלכת. אמא לא תשמח לשמוע שליטפה חתול מזוהם שלא הכירה, אבל החתול נראה עצוב ובודד, וגם גילי הרגישה ככה. כי בלי אבא, מי יקשיב לה?

הגיעה רכבת גדולה ואדומה, והיא שמעה את הרמקול שאמר שזו הרכבת האחרונה היום. מעט האנשים שעוד היו על הרציף עלו לרכבת, וגילי הייתה צריכה לצאת, כי אחרי שהרכבת האחרונה נוסעת, סוגרים את הרציף, ככה אבא אמר לה. אבל פתאום המקום היה ריק והיו כל כך הרבה יציאות, וגילי לא ידעה איזו מהן היא הנכונה.

היא הרגישה דמעות עולות לעיניה ומחתה אותן במהירות. החתול הג'ינג'י התחכך ברגלה והשמיע קול שניסה כנראה לנחם אותה, אז גילי התכופפה אליו וליטפה אותו שוב. היא תוכל להישאר כאן, עד מחר בבוקר, ואז תמצא את הדרך הביתה, ותראה לסבתא את הציור. כן, זה מה שתעשה.

גילי נשמה נשימה עמוקה ואמיצה, ותכננה לחזור לציור שלה בדיוק כששמעה את צעקתה של אמא.

"גילי!" היא קמה ממקומה במהירות, מוצפת הקלה בראותה את אמא רצה לעברה. היא עמדה להסביר מה היא עושה כאן, ולהבטיח שלא תצא יותר לבד, כשאמא עטפה אותה בחיבוק מוחץ. גדול כזה, כמו החיבוקים של אבא. וגילי לא ידעה למה, אבל הדמעות חזרו, והיא קברה את ראשה בחולצתה של אמא, שליטפה את גבה ומלמלה דברי הרגעה. "גילי שלי. אוי, גילי, כל כך דאגתי."

"אבא לא יכול לקחת אותי יותר לצייר." הייתה תשובתה היחידה של גילי בין יבבותיה, ואמא רק הידקה את אחיזתה בה והרימה אותה מן הרצפה, ייחד עם בגדיה המלוכלכים והידיים שליטפו חתול זר.

"אל תדאגי מתוקה, מעכשיו, אני אקח אותך לצייר."  

לפעמים אני מרגישה מזוייפת וזה בערך הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. חוץ ממוות אולי. אבל גם מוות, זה דבר שיגיע בסופו של דבר ואין מה לעשות נגדו- אז אין גם סיבה לפחד ממנו. זה חלק מהחיים.

לפעמים נראה לי שאני סתם מתפלספת הרבה ועושה קצת.

תוכלו לראות שרשימת הספרים שלי ריקה כמעט. אני זקוקה נואשות להמלצה על ספרים טובים. לא שזה יעזור הרבה כי אין לי כסף לקנות יותר מידי כרגע, ואני לא בטוחה אם אפשר להשאיל מהספריה בבית הספר כש... אתה כבר לא לומד בבית הספר.

ואוו.

אמרתי לעצמי (ולכולם) שזה לא מפחיד אותי ואני לא אתגעגע. ובמובן מסויים זה נכון. כי זה נהדר להשתחרר מהסטיגמות שנדבקו אליך בכיתה ז', כשהיית בן אדם שונה לגמרי, וזה כיף לצאת מההווי הכיתתי הדפוק שלנו. זה גם מרגש, להתחיל לטוות את המסלול שלי בחיים, כשדברים שמוחלטים עבורי הופכים פחות ופחות משמעותיים (אוקי, בואו נתעלם מהצבא לכמה רגעים).

ומצד שני זה מפחיד. כי אני צריכה להחליט את ההחלטות בעצמי, ופתאום הידיעה הכבדה הזאת נופלת עליך שכל צעד שתעשה עכשיו ישפיע על הכיוון שחייך ייקחו.  

ואני אתגעגע. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. אחרי שקיטרתי שנה שלמה שזהו, נמאס לי, ואני לא רואה את הטעם בלימודים יותר, אני הולכת להתגעגע למסגרת הזאת. אנחנו כל כך מוגנים בבית הספר, בלי לדעת את זה בכלל.

אני באמת כותבת על כל נושא סיום הלימודים הרבה וכבר מתחילה לחזור על עצמי, אבל זה סיומו של עידן ואני לא יכולה למנוע מעצמי להיות קצת נוסטליגת. וזה מה שקורה כשאתה תקוע בתוך עצמך ולא שם לב מה קורה מסביב.

משהו טוב קורא פה- אז תקראו. .Empty.Words.

כשהייתי קטנה, נהגתי לצפות בטלנובלות ארגנטינאיות- אתם יודעים, קטנטנות, המורדים, פינת אור... תצחקו, תצחקו, אבל עד היום יש לי פינה רכה בלב בשבילן.

הבעיה בטלנובלות האלה, היא שהן מציירות תמונה מלאת שיאים והתרגשות של אהבה. אני לא אעמיד פנים שיש לי הרבה ניסיון בעניין אהבה ומערכות יחסים, אבל, ובכן, זה מתסכל. הרבה יותר מתסכל ממה שזה אמור להיות. זה גם מאכזב. ומבלבל. והכול בצורה כל כך יותר... מציאותית וחסרת דרמות, שזה, כפי שאמרתי, פשוט מאכזב.

הייתי רוצה למצוא את הבחור המושלם הזה, שאני יודעת שלא קיים, ולהיות מאוהבת כל כך שלא אצליח להפסיק לחשוב עליו ובלה בלה בלה... אבל זה לא ככה, והגבול בין ידידות לקשר רומנטי הוא כל כך דק שלפעמים אני לא בטוחה איפה אני עומדת. ולפעמים אני כל כך בטוחה שזה מייאש.

ובכל זאת, אין בי שום רצון לחתוך את הוורידים, לבכות על מר גורלי או למצוא בחור רנדומלי ולעשות איתו סקס מטורף רק כדי לגרום לו לקנא (טוב, אולי זה כן, אבל שיהיה). לאן נעלמו הדרמות?

אם אתם תוהים לאן נעלמתי, הייתי קצת... עסוקה ומסוגרת בעולם שלי בזמן האחרון. זה מה שכל השינויים המפחידים האלה עושים לך. אני חלודה לגמרי בעניין הכתיבה. אני באמת צריכה להפסיק להתעצל.

ובנושא אחר- גיליתי טבעת ממש נחמדה, בשם משהו טוב קורא פה. הרעיון הוא להמליץ על בלוג ששווה קריאה בסוף כל פוסט. ובכן, אני אנסה להתמיד בעניין.  

אז ההמלצה הראשונה שלי- סילי- גבר אמיתי. בלוג נהדר ומשעשע לגמרי, שלצערי לא ביקרתי בו זמן רב, כי... טוב, לא הייתי פה, אתם יודעים.

אז כנראה שהגורל שמע כמה אני אומללה, והחליט לשפר את מצבי באנרגיות חיוביות (או שסתם התלוננתי יותר מידי, אבל הי, מה הסבירות של זה?) כי כמה דקות לאחר כתיבת הפוסט הקודם, הייתי צריכה לצאת לעבודה (חונכות של ילדה מהמושב) וממש לא רציתי לעשות את זה עם מצב הרוח העגום שנפל עלי.

אז יצאתי לדרכי, ממורמרת, כשפגשתי ילדה אחרת מהמושב, שאני מדריכה במסגרת שונה. היא קפצה עליי וחיבקה אותי, ואמא שלה אפילו רצתה לדעת אם אהיה במושב בחצי השנה הקרובה, כדי שאוכל לחנוך גם אותה. אומנם אני לא יכולה, אבל העובדה שהמליצו לה עליי הייתה אולי הדבר המעודד הראשון שקרה היום (וגם מאוד מחמיאה, כמובן).

יתרה מזאת, המפגש עם הילדה שאני חונכת היה מאוד מוצלח היום, ואני רוצה לציין שבהתחלה כיניתי אותה בשמות כמו הקרציה, הדבר המעצבן הזה שאני חייבת להיות בסביבתו, המפונקת, ועוד. כיום, לעומת זאת, אמרתי שהיא חמודה. והתכוונתי לזה! אמא שלה והיא נתנו לי מתנה לכבוד הרשיון- דבר שהן ממש לא חייבות לעשות... ובקיצור, חזרתי הבייתה בחיוך.

העבודה שלא רציתי ללכת אליה, עודדה אותי. החיים מצחיקים.