מסובכת

הסיפור.

הפרפר האחרון

סוף החורף קרב ובא, ראיתי מחלון הקומה השני את הציפורים החמות באות.

הקור עבר, הגשם פסק לזמן מה, ענני נוצה כבשו את השמיים בצבעי לבן עד אפור בהיר, השביל שבדרך ככל מלא בוץ, סוף כל סוף התייבש. לידו עמד ספסל ולצידיו פוזרו אבנים.

שאפתי אל תור ראותי את האוויר שעדיין היה קריר וצערדתי בשמחה החוצה לפרוץ את האביב.

על השביל המוביל לכביש הראשי, עייני נתקלו בזחל, זחל קטן בעל פסים ירוקים, חייכתי אליו תוך כדי מצמוץ חמוד.

לפתע לתוך ראשי נכנס "פלשבאק", ראיתי ילדה דורס את הזחל בטעות באופני, או ילדים מתעללים שחותכים אותו לשנים, או איך שסתם במיקרה מישהו דורך עליו....

"זחל מסכן, לא יזכה להגיע לפרפר לחוש את התנועה באוויר... מסכן..." חשבתי לעצמי.

הגעתי לכביש הראשי, המכוניות עברו על פני במהירות גבוה, מהעדף שיערי התנופף לאחור.

ניסיתי לעבור את הכביש הסוער מבלי להדרס, "לשון עוקצנית" תמיד אמר לי אבא.

"יש סיכוי קטן שהיא תחייה עד לחורף הבא" אמר הרופא לאמא שפרצה בבכי על המקום, אפשר לחשוב שהיא זאת שאמורה למות.

"אמא אני יודעת את זה. זה בסדר...." ניסיתי להראות כמה שפחות מוטרדת. ידעתי שהמחלה מתפשטת בגופי, "אמא יהיה בסדר" חייכתי אליה.

"לעת עתה אני נותן לה חודש, פחות או יותר" אמר הרופא מבלי לשקר.

הרגשתי איך גם אני נחנקת, איך אני ברגע אחד מאבדת שליט איך אני לא רוצה ללכת מהעולם הזה.

"אבל יש סיכוי?!" צעקה על הרופא שלא עשה לה דבר,"אני לא חושב" הוא נופף בראשו...

בדר הבייתה פגשתי בזחל שלי, על עדן הספסל.

"הוא עדין חיי".. מלמלתי.

"מי ?" שאל אבא מופתע ,האצבעתי על הזחל, הוא חיי ואמר "את ממש אופטימית", "לא", משכתי בכתפיים "אני פשוט מתבוננת במציאות." אמא כל הדרך הייתה לחוצה.

מתוך הזמן המוקצב שנישאר לי לחיות, ברו שבועים. כל יום הייתי יוצאת לחפש את הזחל,  כל יום הייתי מוצאת אותו, מסתכלת עליו, שומרת מרחוק, הוא הרי הזחל שלי?..

ואז יום אחר כשיצאתי לחפשו לא מצאתי אותו, חיפשתי אותו בכל מקום, אפילו במקומות שאלהם לא התקרב, כמו גזע עץ הכרות.

התחלתי ללכת הביתה עצובה, איך שלפתע נזכרתי שבפעם הראשונה שפגתי אותו, זאת הייתה הפעם שבה הרופא הקציב זממן, ומאז עברו שבועיים כמחצית מהזמן שנותר לי לחיות.

נזכרתי שזחלים הופכים לגלמים, אז חיפשתי אותו במקום שבו יכל להפוך לגולם. מתחת לספסל ראיתי גולם קטן בצורת במבה בצבע אפור.

"אז כאן הייתה" דפקתי על המצח, "כבר חשבתעי שדרסו אותך", בטח ניראתי מגוחכת, מדברת למיתחת לספסל.

מאז ראיתי את אמא בוכה יום יום, ואבא לפעמים נשבר גם הוא. אני, אני הייתי מוכנה למות, ידתי שאין סיכוי, ואין בררה.

זמני עבר, חייתי מעל לזמן המוקצב שנתנו לי, עבר חודש ויומים, יומים זה השג, אמא הייתה מאושר.

"אל תפתחו ציפיות" אמר הרופא. בדרך חזרה, עצרתי לידי הספסל, וראיתי שבגולם יש חור, ומתוכו יצא פרפר מקסים בצבע ורוד.

הפרפר התישב לי על האצבע חייכתי אליו "אם הוא הצליח או גם לי שי סיכוי?!" לחשתי לעצמי, ואולי גם ההורים שמעו, זאת הייתה הפעם הראשונה שפיתחתי ציפיות והייתי אופתטמית.

תמיד ידעתי שאמות, כבר בחרתי מקום בו יקברו אותי, את הארון, ההומור השחור שלי הרג את אמא, אבל זאת היתה הדרך שלי להתגבר על זה, "האדישות שלי" אבל בפנים ידעתי שיש איזושהי פינה של תיקווה.

"אולי באמת יש סיכוי שאחיי?!, או שבכל זאת זה הפרפר האחרון שאראה?"

הפרפר העיף אלי מבט... כאילו רצה לומר לי משהו, סוד, או לספר משהו אסור...

פרס כנפיים והתעופף למלאה.. ואיתו, כל הפינה שבתוך האדישות, הפינה של האמונה, התיקווה והציפיה.

 הוא מוקדש באהבה לסבא שלי, שנפטר לפני חצי שנה מסרטן.

נכתב על ידי אנה בלוב :)

למען האמת אין לי מושג כמה מילים יש בו...ויש סיכוי לגיאות כתיב.

הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער