המקום בו הזכרונות הופכים לגלים

"רע לי שאת מתגעגעת אליו.

ורע לי עוד יותר שבתור חברה טובה שלך,אני לא יכולה לעשות עם זה כלום".

"רע לי שאני מתגעגעת אליו.

ורע לי עוד יותר שאני מבינה למה אסור,ובכל זאת חושבת על הסבירות שמותר".

עושה רושם שאני אף פעם לא מצליחה להשתחרר מטעויות העבר.

אני חוזרת עליהן שוב ושוב..אבל בכל פעם אינני לוקחת אותן כטעויות,אלא כניסוי מחודש.

לפעמים כשאני חוזרת הביתה,אני כן מתגעגעת ואני כן רוצה לחזור.

אבל הכל נמצא כל כך רחוק ממני באותה מידה כמו שזה קרוב.

אני מדברת עם אנשים וחושבת על המקום ששם,על האנשים ששם.

אני מטיילת במקומות והכל נראה זר,אדיש..מוזר.

אז אני עולה לרכבת המוקדמת ונוסעת הרחק הרחק.

אני מרשה לעצמי לשקוע בנוף.

אני מבחינה בשטח דשא ענק,בין העיר הזאת לעיר הבאה.

אף מעיזה לפסוע בה אל אף שהמקום מוקף בתושבים עויינים ויש חשש כבד לחטיפת חיילים.

אבל לי לא משנה.אני לא לבד.אני איתו.ואנחנו רצים ומסתחררים.ואני אומרת לו"למה לא?".

אני מרגישה חופשיה.בלי חוקים.בלי פקודות.ולא אכפת לי יותר מכלום.