אלגנטיות של קיפוד

יום שני,ה-16 לנובמבר 2009.

אורטל החברה הכי טובה שלי בעולם כולו,האחת והיחידה,נסעה לעיסוקיה הצבאיים משום שהיא כבר רכוש צה"ל מזה 3 חודשים.

ואני קמתי בבוקר,הודעתי בבית הספר (שבו אני עובדת :-P ) שאני הולכת להיעדר ועליתי על רכבת לתל אביב כמה שעות אחריה.

כשהייתי בנתניה הרמתי טלפון לגדי,כי כך הוא ביקש,כדי שהוא יוכל לעזוב את העבודה בזמן ולהיפגש איתי על קפה.

גדי הוא הבן של בן הדוד של אבא שלי.

הבן ה"אבוד" מאשתו הראשונה של בן הדוד שגר כיום בארה"ב.

לבן הדוד הזה יש אישה -אבלינה ושתי בנות,פלורינה,בת 10,ואיתנה בת 19,לומדת בקולג' הנטר במנהטן.

הן סוג של בנות דודות שלי מדרגה שניה או שלישית. אבל עדיין משפחה.ועדיף משפחה רחוקה(אפילו פיזית)על פני אפס משפחה בארץ.

אני לא ידעתי על קיומו עד שאבלינה,אשתו של בן הדוד של אבא שלי ואמא של איתנה(איתה יצא לי לבלות בארה"ב) הזכירה אותו.

בשבילי,גדי הוא קרוב משפחה באותה דרגה כמו שתי הבנות,פלורינה ואיתנה,לא משנה מי האמא כי קשר הדם עובר דרך האב.

מצאתי אותו בפייסבוק.

שלחתי לו הודעה והסברתי לו בדיוק מי אני ואיך ולמה נחתתי עליו.

למה? כי יש לי בן דוד מדרגה שניה או שלישית בתל אביב! זה בארץ! אמנם הוא בן 33 אבל הוא נחשב ועוד איך.

אז נפגשנו לאספרסו ותה(הזמנתי תה והוא אמר לי שאני זקנה) והוא סיפר לי שעד גיל 25 הוא לא הכיר את אבא שלו.למרות שאמא שלו סיפרה לו שיש לו אבא אי שם בארה"ב והוא תמיד ידע את זה.אלא שבאחד הביקורים שלו בארה"ב,כשביקר את המשפחה של אמו,מצא את מספר הטלפון של אביו בדפי זהב-yellow pages.התקשר אליו.

"שאלתי אותו:'שלוםתאתה כזה וכזה?' הוא ענה לי : 'כן.' 'יפה,אז אני הבן שלך,אני לא בניו יורק כרגע אני בקליבלנד,אוהיו,אבל בעוד יומיים אני בניו יורק,ניפגש?"

והם נפגשו."הוא בכה הרבה והתנצל ,נפלתי על הבנות שלו משום מקום,ואני מוריד בפני אשתו את הכובע(אני אישית לא סובלת את אשתו) ,היא עוזרת לי לשמור על קשר עם האחיות שלי שגיליתי,והיא מתקשרת לברך אותי ביום הולדת והיא מעבירה לו את השפורפרת והוא עושה טובה שהוא שואל אותי מה נשמע.אנחנו פשוט לא מעניינים אחד את השני."

-אני הרווחתי קרוב משפחה-

אורטל ואני המשכנו לשינקין בחיפוש אחר בגדים,עם מעט כסף יחסית ועם המון תקווה למצוא מציאות.ומצאנו!

מצאנו גם שתי חנויות של יד שניה או וינטג' והאמת היא שנראה לי שאורטל אהבה אותם יותר ממני.אני רק רציתי לצאת החוצה ולשתות את הדיאט קולה שלי באוויר הצח ובלי ריח של "אנשים מהשואה" כי ככה זה מריח.

אורטל קנתה לה סוודר כסוף ובהמשך גם נעלי ערס כסופות ב-50 ש"ח ואני קניתי צעיף צהוב כי צהוב זה צבע שמסמל שפע וגם כי הוא דק ועליו ועלה 15 ש"ח.חזרתי הבייתה וישר זרקתי אותו לכביסה.

הסתובבנו והסתובבנו עד שהעייפות גברה על הרצון לראות עוד חנויות שכולן מציגות את אותו הדבר(נמאס מהכחול הזה לחורף! די זה בכלל הצבע של החורף שעבר,כלומר 3 עונות אחורה! בושה! ) והכסף הידלדל והחלטנו לאכול.בג'פאניקה!

סושי!

אז שיחזרתי את מספר הטלפון של חובל תל אביב מסויים מחיל הים והוא כיוון אותנו(עלק כיוון זרק שתי מילים ואני כיוונתי אותנו!) לסניף ג'פאניקה הקרוב,קיוסק באמצע שדרות רוטשילד פינת אלנבי.

אכלנו סושי,כשברקע התנגנו שירים מוכרים של מוקי האדיר בעיבוד ג'אז לא מוכר, מה שלגמרי הנעים את האווירה...