אלגנטיות של קיפוד

"אבוי לעניי הרוח שלא התוודעו מעולם לתודעת השפה וליופייה". (אלגנטיות של קיפוד/מוריאל ברברי -ספר מרגש מאוד,ואני בטוחה שאני עוד אצטט ממנו ואפילו אחזור לקרוא בו פעם שניה,משהו שאני לא עושה בדרך כלל).

אני שוכבת במיטה ,ואני חושבת שאני שומעת פסנתר,מישהו בקומה למעלה מתאמן בנגינה על פסנתר...או שאני טועה,או שאני מדמיינת...אבל אני נהנית מזה.

ההזיה הראשונה שלי הייתה אתמול בלילה,חלמתי חלום על מוזיקאי ורופא שיניים.

הייתי בחדר חשוך,ישבתי על כיסא של רופא שיניים עם הגיטרה שלי,ורופא השיניים האמיתי היה בחדר וטיפל במישהי בלונדינית עם שיער ארוף וחלק.

ואז אמרתי לו: אבל ניצן,אתה מוזיקאי,מה פתאום אתה רופא שיניים עכשיו?

ואז הוא אמר לי : הרי צריך לחיות ממשהו,לא?

ויותר הוא לא התייחס אלי.

אני זוכרת שאמרתי לעצמי שכדי לא לפחד אני אדמיין שאני סטיבן ויסלון (המוזיקאי האגדי,מפיק מוכשר וסולן להקת פורקיופיין טרי) ואנסה לנגן כמוהו...אתנער מהעובדה שהידיים שלי באמת שייכות לי...ובאמת לא מסוגלות(עדיין) לנגן כמוהו.

הכל הסתחרר,התעוררתי אבל עדיין הייתי בחלום.

אמרתי לעצמי,את תפתחי את העיניים שלך עכשיו! התחלתי לקרוא לאמא שלי שתעיר אותי,צעקתי בחלום אבל לא במציאות,קיוויתי שאמא שלי תשמע אותי צועקת אם אצעק חזק ותבוא להעיר אותי.היא לא באה. ובסוף התעוררתי בעצמי.גיליתי שישנתי רק עשר דקות.

איזו הזייה.

מה קרה לכל אלה שלפני כמה שנים ,לפי מה שהיה זכור לי,האמינו הכי חזק,שהם יהיו אמנים?

הופתעתי לגלות שהיום הם כבר לא באמת חושבים ככה.

עכשיו הם מחפשים חלופות ופונים לאחור,מתנערים...?

אולי לא לכל אחד זה מתאים,להילחם על התשוקות והחלומות שלו...לא לכל אחד מתאים לא לפחד ולהסתכן.

דווקא התאים להם.

אני מרגישה שכבר אין לי גיבוי,זה כמו בגידה במין הסכם כזה...שלא דיברו עליו מעולם.

אנשים שפעם חשבתי שהיה להם מה להגיד כבר לא מרגשים אותי,התרוקנו בעיני.

אחרי 3 ימים שלמים וערב אחד של חום,הקאות,הזיות ,בחילות ובילוי במיטה אני מתגייסת...

מחר אני מתגייסת וממחר אני חיילת בצה"ל.