חיי במשרד :
איך נהייתי כזאת פטפטנית?
אני יושבת שעות על הטלפון המטכל"י שלי,מתקשרת ל-כ-ו-ל-ם ומתעדכנת ב-ה-כ- ל.
מתעדכנת גם בנושאים שבעבר לא הייתי מתעכבת עליהם עם מי שנמצא מעברו השני של הקו,במיוחד לא מהמכשיר האזרחי שלי ,כי זה עולה לי בכסף,עצבים וזמן יקר.
ברור שזה נוח,כי עכשיו כל פיסת מידע שאפשר לפטפט עליה מתקבלת בברכה ובהתלהבות.ואני שמחה שיש לי את ההזדמנות הזאת.לפתוח את הנייד שלי ברשימת אנשי הקשר ולחייג לאנשים שמזמן לא שמעתי מהם והם לא שמעו ממני ...להתקשר לסבתא באמצע היום ולהפגין איכפתיות ועניין לכל הדברים שבהם היא עוסקת,כאילו שאני מדברת עם חברה ותיקה.
זה כיף ומרענן לפתוח את הבוקר בשיחה עם החברים שלי.
זה נחמד להרגיש שאני לא מזניחה כי אני עמוסה ואין לי כוח לשמוע מאחרים כי יש לי מספיק משל עצמי.
אני כבר לא שונאת,לא מתנשאת,לא בזה...
בזמן האחרון אני יותר יוזמת,איכפתית ,יותר מזדהה,מביעה עניין ויותר חמה לסובבים אותי.
למה?
שמתי לב לשינוי.זה שינוי עמוק בגישה שלי...ואולי היא בעצם הייתה שם תמיד,ופרצה ...אולי נגמרה התקופה הרעה מסיום יב' והתחיל פרק חדש.
ומזל שיש לי זמן לכתוב במשרד...
בצבא שלי.
ד"א :היום עשיתי השמה.
במשרד זה נחשב הישג חשוב.
המפקדת שלי (סרן,קיבוצניקית בת 32 העונה לשם מאיה) נוהגת לחלק כיפים לחיילות שלה ולמפקדת שלה כשפורש של צה"ל מתקבל לעבודה בזכותה.זה נחשב הישג אדיר במשרד.אחרי כל הניירת ,האימיילים,הטלפונים ,הפקסים ,זאת כל המטרה בסופו של דבר.
היום אני קיבלתי את הכיף הזה.אחרי שבועיים במשרד זה היה בזכותי...
אני-מצאתי-לאדם-מבוגר-פורש-של צה"ל-עבודה !
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
