אלגנטיות של קיפוד

כמה שזה לא ירגיש לי פתאטי / פרנואידי / ילדותי ,כמה שאתה רחוק ממני ולא מדבר איתי ככה אני רוצה יותר .

ואני מפחדת עליך,שיקרה לך משהו,שזה בכלל פרנואידי ורומנטי וואו לא יודעת מה כבר אבל אני מעדיפה שתהיה קיים איפשהו שם מאשר שלא.

כבר היה בסדר,כל הבוקר הייתי שמחה ומוכנה להתחדש בתקופה אחרת ואווירה חדשה שאני כן מרגישה שלא קשורה אליך בכלל,כבר היה טוב אבל לקראת הערב אני שוב חוזרת למחשבות האלה שאני לא מבינה שאין- זהו- היה- זהו- די-אתה לא בחיים שלי יותר-לא מדבר איתי-נתק-נתק-נתק-ואין פה שום עניין יותר-ושאני באמת לא רוצה לקבל את זה.

זה הלא היחידי שאני נלחמת בו ולא יכולה לקבל.הלא היחידי בחיים שלי שלא הצלחתי ולא רציתי לקבל (עד עכשיו..אולי?) .

נראה לי שזה טוב,אני חווה את זה בפעם האלף וזו הפעם הכי קשה.

אני מקיאה אותך החוצה מהמערכת.

אני מרשה לעצמי לכתוב עליך ,שזה ייצא ממני.

אני מרגישה מלאה מדי,ברגשות,אני לא יכולה להעלות בדעתי שאני אתאהב במישהו אחר כי אין לי מקום להכיל...בינתיים.

אני צריכה להיות עם עצמי עכשי ולדאוג לעצמי.זה מה שאומרים לי.

אבל אני המון עם עצמי ודואגת לעצמי תמיד.

אני לא מבינה.

המילים שחזרו על עצמן לרוב בפוסט הזה הן : "אני" "מרגישה".

כי,אני מרגישה...

למה אתה נותן לי להתגעגע ככה?אה?!