בכל יום ראשון,כשמתחיל שבוע חדש אני מרגישה כאילו באו חייזרים ושאבו אותי מאמא ואבא למציאות אלטרנטיבית.
למוצב שיושב על הגבול עם לבנון ולמואזין המציק הזה שאני שומעת כל יום לפחות משמונה כפרים לבנוניים שמקיפים אותי.
אמנם אני לא לוחם,בסך הכל פקידה פלוגתית,אבל כל יום אני עושה את הדרך שעשה הג'יפ של אלדד רגב ואהוד גולדווסר ממוצב זרעית למוצב שבו יושבת הפלוגה שלי. מדובר בנסיעה של דקות ספורות בלבד...
לפני יומיים ראיתי את סרטון ההדמייה של הפגיעה בג'יפ והחטיפה שלהם.
חיזבאללה הסתתרו בשיחים שמהם קופצים לנו דורבנים על הכביש באמצע הלילה.הם הסתתרו שם לאור יום,חיכו לרגע המתאים וירו על הג'יפ.
אני ישנה בזרעית עם הנהגת של הפלוגה שלנו(החברה הכי טובה שלי בצבא) ותצפיתניות .
אחד התפקידים היותר חשובים וקשים בצבא.
זה היה סוג של פתיח של מה שעובר עלי.
כל הזמן הזה ,שעובר עלי בבסיס אני מריצה בראש שלי טקסטים,מנסחת קטעים שלמים במחשבה לכתוב הכל בבלוג ולספר,לתעד בשבילי ובששביל כל מי שירצה לקרוא כאן.
בלוגים,כבר מזמן לא מעניינים אף אחד,היום כשיש פייסבוק מי צריך בלוג כדי להתעדכן במה שקורה עם החברים שלו?
אנשים מחליפים סטטוסים כל דקה ובזמן האחרון נראה שזה מידע מספק ולא צריך להרחיב.
דרך אגב,כשאני חוזרת הבייתה מהצבא ורואה את ההורים,חברות וידידים אני מעדיפה להגיד שהכל בסדר ולא לפרט יותר מדי על הצבא.
כדי לא להעיק עליהם,אולי זה לא כל כך מעניין לשמוע את כל הדברים האלה,אחרי הכל אין לי חברה אחת שמשרתת בבסיס סגור וידידים שלי הם לוחמים וזה לא חדש להם מה שעובר עלי.
בכלל,אף אחד לא אוהב לשמוע סיפורי צבא יותר מדי,זה חופר,נקודה.
ועוד סיבה שאני לא מנדבת יותר מדי מידע היא כדי להתנתק בבית מהחיים האלטרנטיביים האלה.
בכל אופן,כמה אפשר להדחיק?
זה תקוע לי עמוק בגרון ואני רוצה לצעוק ולצרוח שקשה לי ושאני לא רגילה,אני שנה בצבא ואני אף פעם לא אתרגל,לא לבסיס פתוח ובטח שלא לבסיס סגור.
קשה לי אבל אני אסתדר ואני אהיה חזקה,אני אנצח.
יש לי כל כך הרבה סיפורים לספר.
בלוג,זה מפלט שפוי לעצבים ולשפיות שחומקת ממני מיום ליום.
ביום ראשון אבקש מהמ"פ שלי שייקבע לי תור לקב"ן.
לטובת כולנו
:-)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
