לפני כמה שבועות כתבתי את זה :
"סולם כרומטי-אין לו כל תכונה טונאלית(יציבות) ,כמעט ולא משתמשים בו,כולל את כל התווים האפשריים כשהמרווח בין אחד לשני הוא חצי טון."
(פשוט ניסיתי להבין מה זה סולם כרומטי ולמה אני שרה אותו כל שיעור פיתוח קול שיש לי)
(אלא שאז המחשבות גלשו והתחלתי לכתוב את זה:)
יש לך מושג בכלל כמה אני סובלת?
ואני לא אגיד אפילו שזה בגללך,כי אני לא מאשימה אותך בכלום.
זה בגללי.
כבר לא משחקים.
אין משחקי כח/כבוד.
זה הסוף בלי סנטימנטים ודרכים לחזור.
אני מפחדת לכתוב את המילים "אולי" "עתיד" "תתבגר" "נשתנה" "הנסיבות יהיו שונות,יתאימו יותר" כי זה רק מחזק את התקווה שאני אמורה להשמיד .
השתגעתי.
אני מרגישה חסרת אונים.הלוואי שבאמת הייתה לנו הזדמנות אמיתית בלי משקעי העבר,שהיינו מכירים מחדש...ואולי אפילו לא הייתי מתאהבת בך.
לא אכלתי כבר 24 שעות וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה.כי אני כבר לא מרגישה כלום,לא מרגישה רעב,לא מרגישה טעם,רק עייפות.
ובאמת שאני לא רוצה לשכוח.איך מתמודדים עם זה שאני לא שונאת אותך ולא רוצה לשכוח?
תמיד ישנתי טוב.
מאז שהתגייסתי השינה שלי טרופה ומלאת סיוטים.
שכחתי שאני אוהבת לכתוב,לשיר,לנגן,להתלבש יפה ולהתעניין בחיים.
מסוף יב' משהו קורה לי,שחוסם אותי ולא נותן לי מנוח.יש לי המון פחדים,שמובילים לסערות בלב,היסטריות פנימיות שפורצות החוצה בתור מחלות וחוסר מוטיבציה.
המפקדת שלי אמרה עלי שהמוטיבציה שלי שואפת לאפס.
וקשה לי לשמוע את זה על עצמי ולשייך את זה לעצמי אבל זה נכון.
אני חולה הרבה בזמן האחרון וההורים שלי לא מבינים למה.
אני מתביישת להודות שאני בדיכאון אמיתי ונמוך ואני מפחדת.
אני חווה המון שינויים ומשתנה מיום ליום ולא מזהה את עצמי,את סגנון הדיבור,אופן המחשבה...
נראה לי שאני כבר לא בשליטה.
נראה כאילו יש פה מישהי חדשה וצריך לערוך איתה היכרות ולביית אותה בגוף שלי."
(משהו שכתבתי שבוע אחרי שכתבתי את הנ"ל:)
יש לי תחושה שכבר עברתי חיים שלמים ואני מזדקנת.
אני יותר שמרנית מפעם,אני כבר לא אתן לבחור שהרגע הכרתי במועדון לרקוד איתי צמוד ולנשק אותי ככה סתם ,כמו שהייתי עושה בגיל 14-17.
אני יותר חסכנית,אני כבר לא רוצה שהכל יהיה חדש.אני מעדיפה נקי וישן.זה מיוחד יותר כשהחפץ ישן,זה מראה על זה שיש לו עבר,שהוא חי,שהשתמשו בו...
ומה שאנימוסיפה היום,הוא שאחרי כל משבר אנחנו נולדים מחדש.
זה לפי אושו.
ולפי התחושה שלי.
:)