בוקר מושלם. כזה שהייתי רוצה שיהיה יום יום. הדשא בגינה רטוב מגשם. אבל השמש שוטפת את הכל. מזג אוויר אידיאלי לבגדי דמי סזון, עונה, שהייתי בטוחה שאיננה קיימת. לטייל ברחוב ולהביט סביבי, להיות ערה לכל המשתנה, מתהווה. לעצור ליד גדר של חצר. חתול מרהיב עין מתנמנם בשמש. פרוותו אפורה-שחורה-נמרית בוהקת, בטנו לבנה טהורה, ועיניו עצומות בשלווה .

פיפה מתעניינת: היא מתרוממת על שתיים, רגליה הקדמיות על הגדר, וכולה סקרנות. היא מקרבת את ראשה אל החתול. הוא לא נע ולא זע. פיפה עושה צעד קטנטן אליו. אין לאן להתקרב יותר. תיכף תלקק את פניו. בעיני החתול נפקח סדק קטנטן. כעת הוא נראה כמו חתול בקריקטורות סיניות. מין יללת התמרמרות שקטה נשמעת מפיו. הוא מתלונן על שמפריעים את שנתו. איננו טורח להיבהל. יום כל כך יפה, אל תפריעו לו. ופיפה, שהבינה שאין לה כאן חבר למשחק, יורדת מהגדר. אנו ממשיכות בדרכנו.

תוך רגע השמיים הופכים אפורים.

פיפה מושכת אותי מהר הביתה. לא זה החוזה עליו חתמה אתי הבוקר. היא היתה אמורה לקבל בוקר שמשי ולא אפור. גם אני, אגב.

ועם האפור מגיע עצב. הוא ממלא אותי. אבל בבית, באדנית, מתנופפת כמו דגל סגול עז, פורחת לה הרקפת הראשונה של הסתיו. ובין העלים, הניצנים הבאים בתור מרכינים ראשם.

ואין לי זמן לחשוב על העייפות הכואבת של רגלי. מה בסך הכל עשיתי אתמול? ישבתי ערב אחד עם כל ההורים והתלמידים של כיתתי. כל אחד נכנס בתורו. לכל אחד רצון לדבר הרבה על ילדו.  ואני, שתכננתי מראש ללכת כל שעה חמש דקות, להזרים דם אל רגלי, נהייתי המורה של שלושים השנה . לא זו של השנה. ישבתי ערב שלם בלי לזוז. הייתי שם. ועכשיו אני מרגישה כמו אחרי טיול שנתי. צריך להתאושש.

שבועיים וחצי נותרו לי.

העייפות היא כמעט כל מה שממלא אותי עכשיו. אני מתקוממת נגד השינוי הזה. זו לא אני! כבר היו לי כוחות! זה לא פייר! לתת לי לטעום בריאות, ולקחת את זה ממני.

להרגיש כאילו אין דבר שנבצר ממני, ופתאום להיות עסוקה בחישובים איזו ממשימות היום אצליח לקיים? על איזו אאלץ לוותר? מה הכרחי, בלי מה אפשר להסתדר בלית ברירה...

אתמול נכנעתי, והזמנתי לי אוכל ביתי ממעדנייה.

הבנתי כבר, שלא אצליח לבשל, והגוף לא הסכים להסתפק באיזה ירק מאודה (שאני אמנם חבה לו תודה: הוא טעים, בריא, וגם שומר עלי לבל אשמין).

אבל הגוף צעק בקול: אני רוצה אוכל אמיתי, עסיסי, טעים, משביע!

ועם הידיעה שזו כניעה, הצהרה של חוסר יכולת, צלצלתי למעדנייה והזמנתי את האוכל, שהגיע חם אל ביתי כעבור זמן. וליד הצלחת היפה במיוחד שכיבדתי בה את עצמי, שכחתי את הדיבור העצמי על כניעה.. ונהניתי מהאוכל.

בסך הכל יש לי לוקסוס לא קטן. אתמול בערב הצלחתי כמעט בכל המקרים להסתדר עם ההפרדה של הדפים. והרי אילו יום ההורים הזה היה נערך לפני חודש, היה עלי לתכנן מראש איך אוכל לסתדר עם הדפים. דפדוף היה משימה בלתי אפשרית. וכשזה חוזר אלי, אני שוכחת את החסך.

באופן טבעי, השתמשתי אתמול בחלק ממברשות האיפור בלי פינצטה.. פתאום הן היו בידי. נענו לי.

אבל לא המברשת לשפתיים. אותה לא הצלחתי בשום אופן להרים מהקופסה. ורק אז קלטתי, שאת השאר החזקתי בין אצבעותי. מפעם לפעם אני עושה משהו "חדש", שכבר לא יכולתי לעשות. מבלי משים אני עושה עוד תנועה, עוד צעד, ופתאום הם שלי. אולי מחר אכשל בהם שוב, אבל אני יודעת אז בוודאות, שבעוד זמן קצר היכולת הזו תהיה שלי שוב.

רפרטואר היכולות מתרחב.

כשהאחות בבית החולים אמרה לי, שאם קשה לי עם המראה הכוווי של גופי, אוכל להשתמש בצעיף, עניתי לה שאין לי בעיה עם המראה. בערב קלטתי שאני משתמשת באצבעותי, ושמראה ציפורני אינו מלבב. אז מה? זה היה הרהור שעבר בי לרגע קט. ונעלם.

אז מול הכעס על העייפות והחולשה שחזרו, קיימת ידיעה שזה לזמן קצר בלבד. ואם צדקה הרופאה, בחמישה עשר בינואר אהיה אחרי הכל. בלי טיפת חולשה ועייפות.

בעיני קיימת אפשרות אחת נוספת: שהיא לא צדקה, ואשוב לעצמי הרבה לפני...

כמו הבוקר הזה ששמש נעימה ואפור בהיר מתחלפים בו, גם אצלי עצב  (וחשש...עדיין.. אבל זה כבר שייך לפעם אחרת..) וידיעה שבעצם הכל טוב, משתפר, שזה רק עיכוב זמני, שהוחרף בשל הערב המאומץ של אמש, חיים יחד.

כנראה נחוץ לי איזה מחזה בתיאטרון, או איזה סרט מוצלח, כדי לרומם את רוחי.. אז אם יהיה בי כוח לחשוב, אחשוב על כך.

ומה לאחל לכם הבוקר?

שתצאו מהבית בדיוק ברגע שבו יהיה נעים ושמשי?

רגע!

אם אנחנו כבר בבולטין , אני חשה חובה לספר לכם, שהביטוח הלאומי סיים לפשפש בניירות, ולא מצא עוד ניירות לבקש ממני, והזרים לבנק את סכום הכסף העצום שהגיע לי.. ואחרי ארבעה ימים עוד סכום של שלושים ותשעה שקלים! כן!! שהוא קורא לו "תשלום הלנה". קיבלתי התנצלות כתובה על "האיחור בתשלום הגימלה שנגרם כתוצאה מהתמשכות הטיפול"... בלה בלה בלה...

ואני לא מזלזלת בכסף, וגם לא במכתב הזה. הכסף הגיע בדיוק כש"נגמר לי הכסף". ההוצאות על מוניות, וההוצאות הרבות האחרות שנגרמות לי, כילו את כספי. והייתי עסוקה בלספר לעצמי, שאין חשש, זה רק עניין של זמן, והכל יסתדר. אז הנה, זה הסתדר. והכל, אתמול. כשירדתי שבעה עם פיפה, הכל חיכה לי בתיבת הדואר. המכתב על הכסף שהוזרם, ובמעטפה אחרת, מכתב ההתנצלות. כי בשל החולשה גם הפסקתי לעקוב אחר החשבון שלי בבנק.

אז נכון, שבקשת המסמכים האחרונה היתה מיותרת לחלוטין. ונכון, שבשל הבחירה שלי לעבוד ולא לוותר לעצמי לא הייתי מספיק זריזה בהבאת המסמכים, (שכבר היו בידיהם.. ושביקשו אותם שוב) אבל.. הסתדר. הללויה!

גם ההרפתקה במס ההכנסה הסתיימה בכי טוב.

המסמך ששכחתי נסע אתי למשרדי מס ההכנסה.. שוב, עשר דקות לפני הסגירה.. הפעם כבר וויתרתי על שעת עבודה אחת בבית הספר. שעת ישיבה. כדי להגיע. כי הפעם המחיר לעיכוב היה הרבה יותר כבד. ריצות, ניירות, קשיים ביורוקטיים.

ומשהו מאיר ומנחם ומעודד: הגזברית שאחראית על התשלומים לאלפי מורים, ועסוקה בחישוב סוף השנה לגבי כולם, טרחה לצלצל אלי בנייד שלי, כדי להדריך אותי לגבי המסמך שעלי לבקש ממס ההכנסה ולהעביר לה.

ולמחרת התקשרה שוב, כדי לומר לי שקבלה בפקס את המסמך, ושעלי לדאוג לנייר נוסף בינואר, כדי שלא אפסיד אף חודש נוסף. (הפקידה במס ההכנסה כבר נתנה לי את הטופס הזה.. כולם פתאום יעילים, ולא מריצים...)

והיא אחת מהמנגנון שמטפל בניירות ולא בבני אדם.. אז.. יש תקווה? ואולי אני מתפעלת מצעד שאמור להיות יומיומי

וטבעי?

ומכיוון שאני אינני מהמתעשרים, אין מה לדאוג. גם הפעם לא אתעשר.. אבל גם לא אחסר. כל שאצטרך לו עקב החולשה, יהיה לי.

ובנימה זו  אני מסיימת באמת.

כשתראו בעתיד חולת סרטן (או חולה), דעו שההתמודדות שלהם כוללת גם התמודדות מול פקידים, ניירות, קופות חולים, בירוקרטיה, הוצאות ענקיות, הכל חורג בהרבה מההתמודדות היומיומית של האדם הבריא, ולא רק מחלה.. כאב.. וחשש..

אשרי, שאני בסיום הדרך הזו.