כשאני עייפה, דמעה נמצאת בקצה העיין, ומחכה לסיבה לזלוג.

כשאני מאוד עייפה, הרבה דמעות מחכות שם.

וצריך רק "להפעיל" אותי, ואז זה קורה.

והשבוע הייתי מאוד עייפה.

מאוד מאוד עייפה.

מאוד מאוד מאוד עייפה.

את החולשה שלי, ראו חברותי הקרובות.

הן כינסו את הוועד, וקבלו החלטה לעזור לי. בתורות.

ולפני שמבצעים את ההחלטה צריך לשאול את פי הנערה.

וכך, היום בהפסקה, פנתה אלי חברתי, ובטבעיות, בחדר המורים, שאלה אותי אם אקבל את העזרה המושטת.

ואני, בתגובה, פרצתי בבכי קשה.

כי לפתע הבנתי, שאיבדתי שליטה בחיי. והרי אני חייבת לשלוט בחיים שלי. להרגיש חזקה.

כל התוכניות היפות שעשיתי על איך אעשה, ואיך אעמוד במטלות, ואיך.. לא עזרו..

וההקרנות, והנסיעות, עשו את שלהן. הן הפכו אותי לאישה עייפה כל כך, שמתקשה להתעורר בבוקר..

לדבר בכיתה...

כמו בלוח הדמקה: שחור, לבן, שחור, לבן, שחור. כך אני בשיעורים: חלשה, חזקה, חלשה, חזקה.. ונחה..

והבנתי שחולשתי ניכרת לעין כל...

והיהירות, או שמא אומר הגאווה, לא איפשרה לי להסכים..

והתייעצתי. וכל התשובות שקיבלתי היו: לקבל. לאפשר לעזור לי ולחוש טוב.

ועם ההתרגשות על האהבה והרצון.. עדיין יש קושי.. חברה טובה אחת אפילו אמרה לי: קבלי בהכנעה את העזרה המוצעת.

ובבית החולים, העובדת הסוציאלית, שנשלחה היום במיוחד בשבילי משמיים, (אחרי שלא ראיתי אותה כחודש וחצי) גם היא אמרה לי מה שהיא אומרת כל החודשים: נוחי, הוכחת לעצמך שאת יכולה. נוחי והרגעי.

אפשרי לעזור לך.

ואני עדיין מתעקשת לומר לעצמי: עד עכשיו יכולת. המשיכי. בעצמך. לא בבדידות. בידיעה המחזקת של האהבה שמרעיפים עלייך. אך בעצמך. בכוחך.

ולמה כל כך חשוב לי להוכיח, לעצמי בעיקר, שיש לי כוח?

ולמה אני ביהירותי לא מאפשרת חיבוק של קירבה ותמיכה?

והרי רק על זה אני חולמת.

על החיבוק הזה.

תמיד חיבוק.

הקושי הזה להעזר..

מניין הוא מגיע?

טוב, הלילה אחשוב על כך שוב. והלילה הנה מתחיל.

בעוד רגע אהיה במיטתי.

עייפה.

כמו בבוקר.

עיני יבשו מדמעות.

מחשבות טובות כבר ממלאות אותי.

ואולי זה השיעור שאני צריכה ללמוד מהמחלה. שעזרה הדדית היא לא רק סיסמה. שזה הזמן לקבל אותה. בקלות. בטבעיות. ולשמוח איתה, אפילו. ולא לחוש אשמה. הן לא הזמנתי את המצב הזה.. אלוהים, תן בי כוח להיות חלשה באמת. להיכנע כדי להתחזק ולהבריא.