לא היתה שום סיבה לקום הבוקר קלה ומלאה כוח.

הלילה ישנתי שעה וחצי. במשך הלילה מצאתי עצמי מתבוננת מידי פעם בשעון, שהראה את השעות החולפות.

לאט לאט, המבטים הפכו מיואשים. האמנתי שכשיגיע הבוקר אהיה המותשת באדם. אך כשהוא הגיע, הייתי אחרי שינה שלווה בת שעה וחצי, שנתנה לי זריקת עידוד.. אישה חדשה.

אולי, כי כיביתי את הטלוויזיה מתוך מחשבה שאצליח להרדם.. אולי השקט.. עזר למנוחה.. טוב, לא לשינה. אבל גם מנוחה שווה משהו. נכון? מסתבר, שהרבה.

ובמשך כל היום חייכתי. נעתי.

היה קשה לעלות במדרגות ולעבור בין הבניינים. היה קשה. רגלי לא ממש נשאו אותי. ועכשיו הן צועקות מכאבים. הן צועקות, אך אני שלווה. חצי ירח (כמעט חצי) זהוב וענקי קיבל אותי נמוך בשמיים הערב. זו היתה הירידה האחרונה עם פיפה. משהו חדש היה בתוכי. בני, שבא להתקין מזוזות חדשות בביתי, עשה בינתיים כמה תיקונים קטנים. רגעים קטנים של עבודה ... ודברים טובים חדרו איתו הביתה.

בתקופה האחרונה כמעט ולא שמתי לב איך דברים מתקלקלים בבית. ברז אחד מקולקל? יש עוד ארבעה.. שניים מקולקלים? יש עוד שלושה.. הצירים של הארון ניתקים ממקומם? הדלת תלוייה על בלימה? אסדר אותה בכל פעם שאפתח את הארון... אבל כשנפקחו עיני, ראיתי פתאום את הדעיכה של הבית. וכי למה שכל הברזים לא יעבדו? השבוע כש"קבענו" מתי יגיע, סיפרתי לו על מה שיש לתקן. הוא קנה את הפריטים הנחוצים לתיקון, הגיע היום עם כלי העבודה שלו, ומה שלא תאם בכליו, הוחלף בכלים מביתי. ולפתע, הדלתות של ארון הבגדים נפתחות ונסגרות בלא חשש. המגירה שהתפרקה, הודבקה והוחזרה למקומה. הברז מתוקן (רק אחד...) המזוזות מותקנות. והספקנו גם "לחטוף" שיחה רצינית מאוד על העתיד. התוכניות.

נכדי הגיע גם הוא והתפנק מעט, ופינק אותי בעצם נוכחותו.

איזה ערב נעים בסיומו של יום חביב. אחר..

לא מיואש.

להיפך. מלא הודיה:

על הדברים הקטנים שמהם מורכבים החיים

על הבית

על היופי

על המשפחה

על החברים

על פיפה

על הטיפול ההולך ומתקרב לסיומו

על העניין וההנאה שאני שואבת מהחיים

על היכולת לצחוק

על היכולת לשמוח

על היכולת להתאושש

על היכולת לבכות ולהתפרק

ואולי..

אולי לא תהיינה סיבות חדשות לבכי?

אולי הדמעות בעתיד תהיינה דמעות מתוך התרגשות של טוב?

אולי השמחה תחזור ותמלא אותי ולא תהיה בלתה?

אני מחבקת את העולם

אני אוהבת את כולם

ואני שלווה.

לילה טוב