רב האור והתכלת

וכולי בהם טובלת

הבוגרים שבינינו זוכרים את ההצגה "חמש חמש" , שלפחות המוסיקה לה נכתבה על ידי נעמי שמר, שם שרה את השיר כוכבת ההצגה, נערה צעירה, כמוני. השיר התנגן בי מרגע שיצאתי לרחוב, וטעמתי את טעם האור.

                     היום הוא יום ההשלמות. משלימה חוויות של אור. איזה אחר צהריים יפה! חמים... גם פיפה הרגישה בכך, וכשעה אחרי ירידת הצהריים שלנו, שהיתה הפעם ארוכה במיוחד, החלה לנג'ס. למודת ניסיון הורדתי אותה שוב. והסתבר שמה שהיא רצתה בעיקר, זה לטייל בשמש. נתתי לה "לנווט", והיא משכה אותי לחלקים שטופי שמש במדרכה ובכביש, וגם בגינה היינו בחלקים מוארים.

רק בימים האחרונים אני קולטת, שאני גרה ברחוב שקט במיוחד. אני הולכת גם בכביש, מסתכלת מפעם לפעם לכיוון ממנו מגיעות המכוניות. אבל שקט. מעט מכוניות עוברות ברחוב הזה. רובן מוצאות להן מקום חניה, והנהגים פורשים לביתם. מיעוטן ממשיכות וחונות קרוב לביתי.. ומיעוט קטנטן משתמש ברחוב כמעבר לרחוב סמוך. כל זאת, להוציא משאיות הפורקות סחורה השכם בבוקר, וממררות את חיי השכנים, הגרים בצד "הנכון". כלומר, בצד הלא נכון, ובקומות הלא נכונות.

הייתי מאוד שלווה. זמני בידי. עוד מעט אנוח.. מה שלא אירע..

כי גם הגוף דרש השלמות. אוכל, הוא תבע ממני! ואחרי שאכלתי כל מה שאפשר, הכנתי לעצמי טוסט משביע. ההתעסקות הזו בהכנה דרשה סבלנות.. עמידה על הרגליים, זמן.. כל מה שלא יכולתי לאפשר לעצמי ביחס לאוכל בזמן האחרון. והטוסט החזיר לי על הסבלנות. הוא היה טעים!

כעת הגוף שלוו, הנפש שלווה מאוד, פיפה שלווה, ואני יכולה להתרונן כל הדרך למיטה.

היום אין בדיקת מבחנים.. אין הכנה, אין בישול.. רק מנוחה..

גם את זה הגוף דורש..

ולמדתי להיות קשובה אליו. להתחשב בבקשותיו, כל עוד הן הגיוניות.

אז אני עוזבת את כל המחשבות שמבקשות למצוא ביטוי לאחרונה. הכל יחכה.

שקט...

שבת שלום.

תזכורת: עוד עשרה טיפולים. הקרנות.

העור כווי. אדום. כמעט סגול.

השלפוחיות של הכוויה גורמות גירוד מרגיז.

אין ברירה ואני אחזיק מעמד.

העייפות גדולה. שבת לפני, ויומיים אחריה, חופשת חנוכה.

בסוף הדרך אלוהים אתי.

הוא מסדר לי מנוחות ארוכות יותר. כי כבר אין כוח לעבוד.