לילה שקט וקר ירד על הארץ.

מוזרות דרכי הגוף. מנוחה קצרה ובילוי קצר העירו אותי לגמרי.

ערב שקט בשניים בבית קפה, שיחה רגועה.

ומשחזרתי הביתה, ירדתי עם פיפה לתוך הלילה הקר והיפהפה הזה.

הירח הפוחת מידי לילה, תלוי בשמיים, וסביבו הילה המבשרת גשם, אך האוויר יבש ונעים.

אני צועדת ברחוב הריק, כאילו זו שעה מוקדמת בערב.

רחובי הוא מבצרי.

כל רע לא יאונה לי.

גופי ומחשבותי שקטים.

שלווה נעימה ברחוב ובתוכי.

כך הייתי רוצה שחיי יראו מעתה.

ורק עכשיו, כשאני בבית עם עצמי, העור מאותת לי שגם הוא היה רוצה להרגע.

מה שמראה שוב את החשיבות של הנפש בכל סיפורי הגוף.

היתה לי מטאפורה של חיים, שנאחזתי בה זמן רב. ועם הגילויים על מצבי כפי שהוא באמת, המטאפורה הזו התנפצה. היא לא סיפקה לי יותר את הביטחון שאחיה, אלא להיפך. היא הפכה להיות מבשרת רע.

הלהב הופנה כלפי.

ולא היה לי טוב עם זה.

אך לא מצאתי תמונה אחרת שתמחיש לי את החיים. את המשך חיי.

עד שלפני שבועיים, יצאתי למסע של דמיון מודרך בקבוצת התמיכה. והמסע הזה הביאני אל חדר סגור. בעל כורחי עזבתי את השביל הירוק ומלא החיים שבו צעדתי. משני צידיו פיכה נחל, והוא הוליך אל אגם קטן ויפהפה. אך מאחר וקיבלתי "הוראה" להיכנס לבית, סטיתי מהשביל בחוסר רצון בולט, ונכנסתי אל הבית. בבית, על שולחן קטן חיכתה לי קופסה. משפתחתי אותה, היתה בה מתנה: גיליון נייר מעוצב שכב שם בקופסה, מילא אותה כמעט לגמרי, ומשהרמתי אותו, בהקו בו המילים:

                                  בירכתי לך

                                    חיים

ומאז אני לוקחת בידי את הקופסה מידי בוקר, מוציאה ממנה את הגיליון, מהפכת ומהפכת את המתנה הזו, והמילה חיים מזהירה מתוכה בכל יום.

אני מנסה לשחק עם המילים: אולי כתוב שם: בחרתי לי חיים?

ולא כל כך ברור לי.

הדבר שברור מעל לכל ספק, שיש מתנה: חיים.

וכך, הצייתנות, ההסכמה ללכת למקום למרות רצוני לא להיות בו, למרות רצוני להישאר בחוץ, בפתוח, בירוק, ליד המים השקטים, איפשרה לי לקבל מתנה גדולה כל כך.

ויחד איתה בא השקט.

שבת יפה לכם.

שבת שקטה ושלווה.

שבת נעימה.