כשפתחתי הבוקר את החלון נתקלו עיני בים אפור של יופי, ועליו הצטיירו העצים, הגגות האדומים, ומרחוק לא נראה דבר. הנוף שהאפיר נמזג בשמיים.

משהו שלוו ושמיכתי היה באפור הזה, שלתוכו ירדתי מאוחר מאוד הבוקר לטייל (נס מוקדם של חנוכה? אינני זוכרת את הפעם האחרונה לפני היום, שבה נשארתי במיטה במנוחה גמורה עד השעה עשר ויותר. גם לא בשבתות או בחגים).

משהו שלוו ואוהב היה בכל השבת הזו.

שיחות נפש עם אנשים אוהבים שביקרו אותי.

אבל משהו מצמרר היה בהצעה, שקיבלתי מבחור צעיר ורוצה טובתי. ובכיתי. הפעם ממצוקה.

להווי ידוע שהאיש שנתתי בו את אמוני כל חיי, לקח את כל שהיה לי לפני שעזב את ביתנו.  נשארתי כאובה וחרדה. ומאז שיקמתי את חיי. ואני חיה לי בשקט מיגיע כפי, ומודה לאל יום יום על שאיפשר לי להיות עצמאית. התקיימו בי המילים: איזוהי עשירה - השמחה בחלקה.

והיום, תוך שיחה, בחור צעיר ש"אימץ" אותי, והגיעה לאזניו השמועה על העבר הקשה הזה, הציע לי הצעה, שאין לעמוד בפניה: הוא ישלח לבנזוגי לשעבר שליח. קרוב משפחתו החי בנתניה (מתחיל להישמע מובן?) איש, שדי לשמוע את שמו, ו"שערות האנשים נושרות מפחד".. האיש יאמר לו, שהוא יודע היכן מתגוררים בני משפחתו, והאישה עימה הוא חי עתה, ומיד יוחזר לי כספי.. מצאתי את עצמי רועדת.. אינני רוצה שום דבר שיושג באיומים, בהפחדות, ברמזים קשים.. אינני רוצה מגע עם אנשים החושבים כך... פתאום אני מבינה, שעלי לדבר עם אותו צעיר שהגבולות אינם ברורים לו. שכוונותיו טובות, אך תרגומן למעשה עלול להיות נורא. מהמצוקה זלגו דמעות מעיני, והבחור התנצל. הוא לא התכוון, כמובן, לפגוע בי.

ורק עתה אני מבינה, שהאיום של פגיעה בבני המשפחה, הוא איום של פגיעה בילדי.

כמה קרוב.. יכולתי ממש לגעת בעולם הפשע. כמה העולם הזה זמין לכל אחד, כנראה.

הערב הבנתי סופית, שהמסלול בו בחרתי ללכת, לחיות, הוא הנתיב הנכון. שאינני רוצה ואינני יכולה להנות מפירות של חוסר יושר, של הפחדה, של אלימות... גם אם הצד השני איננו צודק, גם אם גזל.. שיישאר עם הגזילה, וישמח בה..  

סיפור יבש.. מפחיד..

אל יהי חלקי עם הרמאים, המאיימים, האלימים..

טוב לי בחיי

שבוע נפלא לכם

שמרו על עצמכם

חיו בטוב

והתרחקו מזוממי רע