נר ראשון של חנוכה.

החג האהוב עלי מאז ומתמיד. החג הצבעוני, החמים, הביתי, הפשוט, שכל מנהגיו אומרים משפחה ואהבה.

הערב לא הייתי שמחה כבכל שנה.

העייפות, האיפוק (לבל אתרגש ואבכה..), המשפחה הקטנה שהיתה סביב השולחן..

אבל היתה אהבה.

נהרות..

והיתה כוונה עצומה בברכה של "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". חשתי כל רטט אוויר כשבירכנו.

היו לביבות חמות וסופגניות מתוקות.

והיו השירים של חנוכה.. ששרנו בקול חרישי ובשמחה שקטה.

והיתה נכדה. מתוקה ואהובה כל כך.. ששפתיה  דבש, ואהבתה תמימה.

ששמחה על כל מה שהיא רואה.

הנכדה האהובה שלי. שירה. ילדה מלאת שיר, שהיא עצמה שירה.

שהמתנות הפשוטות של חנוכה שימחו אותה באמת. ובעיקר שימח אותה הכלבלב שהבאתי לה. היא שאלה אותי איך קוראים לכלבלב הזה.. וכשעניתי בובי, היא אהבה את השם. בובי ישב לידה כל הערב. הוא "הריח" את הסביבון הגדול. הוא התחבא איתה מתחת לשולחן הפינתי, והתכסה איתה ב"ווילון" עשוי שמיכה דקה. ואני חיפשתי אותם בכל הדירה, תוך שאני מדווחת היכן אני מחפשת. הוא הביט איך שיחקנו יחד בכדור. הוא בא לקפוץ איתה על השמיכה החורפית, וישב לידה כשישבנו לשולחן. במשך הערב הוא שינה את שמו בטבעיות לבוני. השם הזה נראה נוח יותר לקטנה הרכה. בוני הלך איתה לישון במיטתה, ושניהם נרדמו מיד. תרדמה כבדה נפלה עליהם. ומה הפלא? הם נרדמו חבוקים.

איזו התחלה נעימה של החג.

ובינתיים נשאר לי רק טיפול אחד במתכונת הקודמת.

ואחריו אעבור לשמונה טיפולים ממוקדים יותר. ולא תהיינה הקרנות לאיזור שנהיה כמעט בלתי אפשרי.

אני מחכה ליום שלישי, היום בו תתחיל החופשה, בכיליון עיניים. מעולם לא חיכיתי כך לחופשה.

יש לי תוכנית מדהימה לבוקר הזה.

לנוח.

ובימים שיבואו אחריו, אתנהל לאיטי.

בשלווה.

ואולי יחזרו הכוחות.

כי, הרי, לא אהיה בעבודה.

ורק הקרנות הן ממש משחק ילדים בשבילי.

ולחתונה ביום שלישי?

ברור שלא אלך.

אני בטוחה שהם יצליחו להתחתן גם בלעדי.

לילה טוב ומואר לכם.

חג נעים ואוהב