פיפה בוגדת בי מידי יום אל מול עיני. ולעתים יותר מפעם ביום.

מידי בוקר כשאנו יוצאות לטיול, היא פוגשת שכן חביב שלי, ארתור, צעיר העובד בסופרמרקט השכונתי הקטן הצמוד לביתי. ארתור פותח את הסניף בבוקר, ומכין את הסחורה. בשבע ואולי מעט יותר, הוא יוצא לרחוב עם כוס קפה וסיגריה. ופיפה רצה אליו. לעתים אני משחררת אותה עם החגורה, כי איני יכולה לעמוד בריצה המהירה שלה. אין לי דאגה. היא תרוץ היישר אליו, ותעצור. 

היא מצטנפת לרגליו (מתעטשת מריח הסיגריה), שוכבת ובוטשת ברגליה בקרקע שלמרגלותיו, ומייבבת: היא אומרת לו בטרוניה: "התגעגעתי כל כך.. הוי.. כמה התגעגעתי.. וכמה אני מתרגשת לפגוש אותך.. ושמחה.."

אחרי שניות ארוכות כאלה, היא מרביצה כמה קפיצות, וארתור הנהנה קורא לה "פיפ" ומלטף אותה. לארתור יש כלבה גדולה, אבל הוא לא יכול להישאר אדיש נוכח האהבה שפיפה מרעיפה עליו. לעתים היא נפגשת בו גם אחרי הטיול, ואז היא הרבה יותר שקטה. סופסוף פעם שנייה תוך פחות משעה.. ולעתים אנו פוגשות בו עוד פעם פעמיים ביום.

ואם קורה שעובר יום בלי פגישה, למוחרת היא בוכה באמת. ממש כאב נשמע בקולה. וטרוניה קשה יותר: "יומיים בלעדיך.. זה כבר געגוע בלתי אפשרי..."

פיפה היא מאוד ידידותית כמעט עם כל אחד ואחת, אך לארתור היא הוגה אהבה ענקית.. שלא ברור כיצד נולדה, אך היא כאן.

היום שמעתי מארתור בשורה קשה מאוד: הוא כעס, וכנראה התפטר (אם הבנתי נכון) מהעבודה, ועבר לעבוד אצל מישהו המחזיק סופרמרקט במקום קרוב.. קרוב, אך לא ליד הבית. ומה יהא על פיפה? על מי תתרפק בבוקר?

אני מקווה, שלא הבנתי היטב, או שארתור יימלך בדעתו, ויתחרט.

ואם כן, לא יהיה לפיפה עם מי לבגוד.. היא לא מפזרת את חסדיה סתם כך.

ולמרות אהבתי לה, אני מעדיפה שארתור לא ייתרחק, ושלפיפה ימשיכו להיות בקרים מלהיבים כאלה עם אהובה.

ובתחושה אופטימית זו, מלאת תקווה עדיין, אני מאחלת לכם לילה טוב