עוד ערב עם כל נכדי. עוד ערב של הנאה ושלווה. אם כי בחלקו הגדול שכבתי. פשוט שכבתי במיטה אצל בני וכלתי. הילדים שיחקו, צעקו, רצו, זרקו.. סידרו את הבית לפני הדלקת הנרות, והמשיכו לשחק ברגיעה מלאה אחרי ההדלקה. גם הם מרגישים את ההשפעה הברוכה של החג.

שירה, שבהיכנסה, רצה אלי, שכבה מלוא ארכה על גופי ובין זרועותי המחבקות, והעבירה לי מחומה המתוק, לא הצליחה לחכות עד שבני, בעל הבית, הגיע לביתו. הפקקים מתל אביב להרצלייה גזלו שעתיים מחיינו. שירה והוריה הלכו הביתה לפני הברכות... אבל לי היו אלה רגעים של הנאה צרופה.

ואיך זה שאחרי יום של תפקוד של סמרטוט מצוי, אני שבה בערב הביתה, מלאה כוח?

לא ממש ברור.

הבוקר לא הצלחתי להגשים את חלומי ולנוח. פשוט קמתי מהמיטה, ולא חזרתי אליה יותר. בהתאם לתחושת החולשה הנוראה שלי, שלא תרמה גם למצב הרוח, לבשתי סוודר אפור, ועליונית שחורה. בקושי התאפרתי. הייתי קודרת  וחלשה יותר מכפי שניתן להביע.

בבית החולים שלחו אותי לבדיקת דם דחופה. האחות לא הצליחה להוציא דם מאצבעי.  היא לחצה ולחצה, האצבע התנפחה, ודם כמעט ולא יצא. זה כאב. וקצת הפחיד.

הצעתי לה שתיקח דם מאצבע נוספת. האצבע כבר היתה נפוחה. היא חסה עלי, והלכה לראות אם ניתן לקבל תוצאות מכמה טיפות הדם, שהיו בכל זאת במבחנה הזערורית. חיכיתי חמש דקות, והיא שבה, ובידה תוצאת הבדיקה מודפסת. בדיקה טובה מזו לא היתה לי מאז התחלת הטיפולים. הכל (כמעט) נכנס לערכים הנורמליים. במחלקה שמים לב בעיקר למערכת החיסון, שהיתה בגדר הנורמה. ואני שמה לב גם להמוגלובין, שזו הפעם הראשונה נכנס לנורמה, וכבר אינו אפילו בערכים הנמוכים שלה. בקיצור, תעודת בריאה. ואיך זה מתיישב עם החולשה הנוראה?

מכיוון שנכנסתי לאחות להתייעץ בדבר הכווייה, שוחחנו גם על החולשה. שאמנם היא בדיוק כפי שהוסבר לי שתהיה.

לי היה חשוב  לשמוע, שכל מה שעובר עלי איננו חריג. סוף סוף תגובה לא חריגה.. זה מנחם..

היום כנראה, היה שיא החולשה. כי, כמובטח, שטח ההקרנה קטן, ועל כן, הבטיחה לי יעל, שגם החולשה תפחת, וגם הכאב. כי החלק הכואב ביותר נשאר מחוץ לשדה ההקרנה. זו בהחלט סיבה למסיבה. ולא נורא אם היום בלית ברירה לא הסתרתי את חולשתי. כי אלה כנראה הימים האחרונים שלה. גם היום חזרה האחות על ההבטחה שהחולשה תימשך עוד כמה שבועות, אבל תפחת ותלך במהלכם. גם הכווייה תחלש. עד סיום הטיפולים תחול הטבה.

תרגום: יש לי כל הסיבות להיות אופטימית.

היום, לראשונה, איתמר, נכדי, שאל אותי אם יש לי סרטן. תמיד אנחנו מדברים על מחלה וטיפולים.

עניתי לו שכן. והוא שקע בהרהורים. שאלתי אותו אם הכיר מישהו שהיה חולה במחלה הזו. והוא ענה שכן.

טוב יותר כשלדברים ניתן שם, ואין הסתרות. אך לא רציתי לדבר בגלוי, כל עוד להורים, ילדי, היתה התנגדות. זה העלה שאלות. מצד אחד: של מי המחלה הזו? אבל מנגד: של מי הילדים האלה?

ובכל מקרה, בימים האחרונים, כלומר, בשמונה החודשים האחרונים, כלום לא נראה לי כדאי להילחם עליו. להתעקש עליו.

פתאום אין דבר חשוב מהשלווה, ואין נושא שהוא חשוב באמת, מלבד המשפחה.

אפילו העבודה קבלה מקום מרכזי פחות בחיי.

משהו שלא האמנתי שיקרה אי פעם.

תזוזות על מפת חיי.

ולפני שאפרד מכם לשלום הלילה, אני אוספת שוב את מחשבותי, ולא מאמינה. הנה, הסוף ממש מתקרב. השבוע עוד שני טיפולים, ובשבוע הבא עוד חמישה.

לא, נעים יותר לחשוב על הסך הכל. שבעה טיפולים. שבע הקרנות בלבד. וכשאני מסכמת את כל הטיפולים, אני רואה שהיה לי מזל, שאף אחד מהם לא נדחה בשל מצבי הבריאותי. הכל היה כשורה. (רק החגים דחו מעט..)

כמה מהר שוכחים את תופעות הלוואי. מה? אני מקוווה, שהן באמת תישכחנה בקרוב..

האור הולך וגדל מידי ערב.. אולי.. זו התחלה של השינוי וחזרת האור לחיים.

הגשם הטוב שירד הערב, גם הוא ניקה את העולם, ואותת לי שהתחלה חדשה מצפה מעבר הפינה.

וכעת רעמים. סופה. הזמנה להתכרבל במיטה ולהתפנק.

לילה טוב