כנראה שירדתי ברגע הנכון. המדוייק.

כי השמיים היו תכולים תכולים.

ממעל מרח צייר נסתר עשרות כתמים קלים, צפופים, לבנים. חסרי צורה מוגדרת.

על חלק מהכתמים הלבנים נמרח אפור סמיך ורך. לא בחפיפה.

ובשולי התמונה היו עוד כמה כתמים מרוחקים, מפוזרים, בודדים.

ומלמטה התפרצו אל השמיים ענפים אמיצים של דקלים, שכבר החלו לאבד מהירוק, ונראו כהים יותר.

הפניתי מבטי למזרח. שם היו הצבעים שונים. כהים יותר. אפורים יותר. צפופים יותר. ומשהשבתי פני לתמונת הרקיע "שלי", גיליתי שמישהו ניצל את היעדרי כדי להוסיף גוון ורוד מרחף, קליל, כמעט בלתי נראה.

ומערבה משם, ונמוך יותר, היו שמים שלפני שקיעה. צהובים. כתומים. ורודים. חמימים. התכלת נסחטה מהם אל קדמת התמונה. ושם, במערב, כבר הניח הצייר שקיעה מוקדמת.

ומעין דוק של חשיכה מתקרבת ליווה אותי בדרכי הביתה.

והתמונה הזו שלרגע האירה את יומי, לא הניסה את תחושת העצב.

אני מגלה, ולא בפעם הראשונה, שלכל דבר צמודה תווית מחיר. והתשלום מיידי.

אתמול, אחרי יום עבודה ארוך, הציעה לי בתי, שניסע יחד לבני התלאביבי. ושמחתי.

אבל, משהתקרבה לביתי, אחרי שעת הגן של הקטנה, צלצלה ובקשה את עזרתי בהחלטה: שירה שוב הצטננה. נראית לא טוב. לקחת אותה לתל אביב? וסירבתי להיות שותפה בהחלטה. ולא נסענו. אבל מכיוון שכבר היו תחת ביתי, הצטרפתי, ונסעתי אליהן. והיה ערב נעים. עם ילדה חולה, ואמא חולה. שירה שכבה מכוסה בשמיכה, ולא נעה. עיניה שקועות ומתרכזות בקלטות הדיוידי. אבל כשהגיעה קלטת חביבה עליה וקצבית, ברכיה החלו לרקוד במהירות. ונראה היה שיהיה בסדר.

אבל בלילה עלה החום מאוד. וביתי רחצה אותה באמבטיה, כדי להוריד את החום. הרבה שינה לא היתה בלילה הזה. וגם אני, אחרי ששבתי מחתימה על ערבות לבני ולכלתי (שמצאו דירה בת ארבעה חדרים, במחיר שהם יכולים לעמוד בו, ויעברו אליה בקרוב, מה שמאוד משמח), ישבתי מול הטלוויזיה, בהיתי, ודווקא כשהגיעה השעה לישון, לא הצלחתי לישון עוד.

ובבוקר, כרגיל. יום חדש עלה, ושוב יש בו מחוייבויות. בדקתי מבחנים, ולקראת הצהריים אירחתי ידיד בהחלטה ספונטאנית. רק שעתיים. ארוחה ביתית, בלי עבודה מיותרת. ואחר כך נסעתי להפקיד צ'קים של בתי. (שאיננה יכולה לעזוב את ביתה, ולא להוציא אותה ולטלטל אותה). בהזדמנות זו נכנסתי לדקה לנכדתי, ונחרדתי. החום גבוה. והיא שוכבת בלי תנועה. בלי עניין. בוהה. לא מדברת. מסכנונת!

ליד ה"אלתור" מעדתי על בליטה במדרכה. נחבלתי קלות, אבל היה רגע של בהלה, והבנה, שגם אני אחוזת סחרחורת.

שעוד רגע ותגיע נפילה (לא מטאפורית).

ובזמן הירידה עם פיפה, וההנאה משמי הסתיו הבוהקים, הבנתי שאני מוותרת על היוגה היום. שיש גבול לכוחותי. ושהמחיר על אי ויתור עלול הפעם להיות יותר גבוה.

וזה המחיר על יום אתמול הצפוף בלית ברירה.

ופתאום אני מבינה, שעלי לשמור על משמעת נוקשה מאוד, כדי לעמוד במטלות ובמחוייבויות. רק עבודה. ובדיקת מבחנים ועבודות. ופעילויות שקבעתי. ולא בילויים ופגישות באמצע השבוע. כמעט ולא. כי לכל חריגה מסדר היום הקבוע יש מחיר. ורגע התשלום הוא כמעט מיידי. ואם אשמור על משמעת נוקשה כזו, אוכל גם (מפעם לפעם, בזהירות ולא יותר מידי) להיות לעזר לבתי ולבני.

ואני לא שמחה עם המצב הזה, אבל אין לי ברירה.

ושוב אני מבינה שהגיע הזמן לפרוש מהעבודה. שלא תכננתי, שהיא תהיה כל כך מרכזית ותובענית עד הרגע הזה. שאם אני רוצה לראות את נכדי, ואת ילדי, ואת ידידי כולם, אינני יכולה לעבוד. ולא הזכרתי מוזיאונים, ומופעים, והצגות, וסרטים, וספרים, וטלוויזיה, וחוגים, והרצאות, וכתיבה, וסתם נשימות עמוקות ושלוות.

למה נדמה לי שיש כאן רשימה ארוכה מידי? לא בכל יום "אעשה וי" על כל הפעילויות הללו. אבל אני רוצה להיות מסוגלת לבחור. ולא תוך ידיעה שלא אעמוד בבחירה שלי.

ואם אבחר לעשות משהו, יבוא בעקבות העשייה ויתור על משהו אחר. ויתור על פעילות קבועה בסדר היום שלי. ורעיון הפרישה נראה לי הגיוני. טבעי. כמעט הכרחי.

אני מזכירה לעצמי יצור שרץ מצד אחד, מגיע לקיר, מסתובב לצד אחר, מגיע לקיר, מסתובב, ושוב רץ. ושוב. ושוב.

עד מתי?

מה שהיה אפשרי עד לפני שנתיים, לא אפשרי היום. ואינני יודעת אם יהיה אפשרי אי פעם. כי כשתעבור השפעת הטיפולים, תהיה ההשפעה של הגיל.. ומה זה חשוב מה הגורם? צריך להתרווח. לנשום עמוק. וסוף סוף להבין את המשמעות של שיעמום.. בעיני שיעמום הוא מותרות  שלא זכיתי עדיין להכיר. הוא כייף.

אז ככה: ממחשבות קצת עגומות על תווית המחיר, הגעתי למחשבות טובות יותר. מעשיות. מלאות תקווה. עוד משהו "יזוז" בחיי. וחבל שאי אפשר להחליט ומיד לבצע. לא כך בנויה שנת הלימודים.

ורק כדי שלא תהיינה אי הבנות: גם מחר אשמח להיכנס לכיתות. כמו שגם היום אני שמחה לבדוק את המבחנים, ולנסות לכתוב הערות מעצימות ומעודדות (יחד עם אמת לא קלה, אם צריך). אני שמחה להדביק מדבקות עליזות של סמיילי על בחינות מוצלחות במיוחד.  ועל כאלה של עולים שהצליחו לכתוב בחינה בעברית, וגם לעבור אותה בציונים סבירים.

זה רק הגיל, שגרם לי שכחה. איבדתי את הדרך אל החנות שבה מוכרים (ואני מוכנה גם לגמ"ח של) כוחות.

אני רוצה לשוב הביתה עם שישייה של בקבוקי כוח. להניחם בארון המטבח, ולצרוך בקצב איטי .

אבל אין מי שיראה לי את החנות הזו. ולכן עלי לשנות את החיים. בלי "שישיות" אינני יכולה יותר.