נכנסתי לאזור הדמדומים במסע שלי.

ואני מתקיימת בשלוש רמות.

האחת, תקווה. אני חוזרת ואומרת לעצמי, שייתכן ואקבל תשובות טובות לבדיקות.

השנייה, פחדים איומים. ועצב גדול.

הכאבים התגברו. וכמעט ברור לי, שהם נובעים מהחרדות.

ובכל דקירת כאב אני אומרת לעצמי: אז ככה זה יהיה מעתה? ויותר גרוע?

והחולשה גדולה. גדולה משהיתה עד לפני שבוע.

גם היא ניתנת לפירוש של חולשה מתגברת, או חולשה שנובעת מירידה במורל.

זו הפעם הראשונה, שאני מאבדת את המוטיבציה.

אין לי חשק לכלום.

והפאזה השלישית, לשמחתי, הרבה רגעי שכחה.

בהם עולם כמנהגו נוהג.

בהם אני שוכחת את הציפיה, והפחד.

כאילו לא היה הביקור ההוא אצל הרופאה.

בעיקר בכיתה.

אבל לא רק.

גם בקריאה.

גם הערב, במסיבת יום ההולדת של נכדי.

וגם ברוב הלילות, בהם ישנתי שינה עמוקה. אולי בריחה.

אבל בליל שבת, הלילה, לא הצלחתי להירדם אפילו לרגע.

פה ושם חלפו במוחי המחשבות המפחידות המוכרות.

אבל לרוב, סתם ניסיתי להרדם. הסתובבתי מצד לצד. והראש היה ריק ממחשבה.

בוודאי החרדות התחבאו להן עמוק, ומשם כרסמו את השינה שלי.

אני עוברת מרכבת לרכבת.

ובתווך רובץ אזור הדמדומים.

לא ברור לי לאיזו רכבת אעלה אחרי זמן ההמתנה.

מה שברור, שכלום לא יהיה דומה למה שהיה עד כה.

גם אם התוצאות תפוגגנה את הפחד, לא אהיה יותר מי שהייתי.

אם לפני שנה וחצי הבנתי שאני בת תמותה, הפעם אני מבינה שיכול להיות שחשתי כבר את נשיבת הקץ לידי.

כמין תזכורת חמה מפתיעה ולא רצויה כזו לעובדות שאינני רוצה לדעת. שאינני רוצה שתהיינה רלבנטיות.

אני עומדת לעצום את עיני, ולראות עצמי בבר המצווה של סער, נכדי, שחגגנו לו היום את יום הולדתו החמישי.

סער נולד במשקל קילוגרם אחד.

וכעת הוא בריא. כמעט לחלוטין.

והתפתחותו מדהימה.

סער הוא דוגמה לנס רפואי.

אני מאוד מקווה, שבבר המצווה שלו, אוכל לדבר עם הוריו על הנסים והנפלאות, שמתחוללים יום יום.

מאחלת לכולנו שבוע שלוו ונעים.

מאחלת לעצמי המשך מסע ארוך ארוך.