כאלה שנשים מבינות.

מכירים את תמונת כנסי החינוך? שם, נשים בתפקידים בכירים מאוד במשרד החינוך או באגף החינוך בעירייה, נושאות דברים נכוחים.. ומאות נשים (עם מיעוט גברי מבוטל לצערי) בקהל..

ואז מתחוללת תקלה קטנה באחד המכשירים המשמשים להדגמה.. (אפילו וידאו או דיוידי).

ולפתע נעצר הכל. מחכים לגבר היחידי בקהל, או לאב הבית.. למישהו.. תמיד נשאלת השאלה אם יש גבר באולם..

וכשזה קורה לי בכיתה או בספרייה, תמיד אני שואלת מי מהתלמידים יכול לעזור.. ותמיד נמצא בן.. ולא בת...

וכך קרה מתישהו בשנה האחרונה, כשבכנס כלשהו, כשארעה תקלה למכשיר כלשהו. לא חיכיתי לגבר. ניגשתי למכשיר, והסתבר שהכל כתוב, ובשפה ידידותית, אפילו.

ובעצם למה לא ניסיתי עד עכשיו?

את הטלוויזיה הקודמת, שהתאימה במידותיה לחדר השינה הקודם שלי, מסרתי לבני. טבעי, הוא היה המרכיב, וכבר הכיר ונקשר אליה..

וראיתי אותה אתמול בחדרו של נכדי ושמחתי..

ואני נותרתי בלי טלוויזיה, בלי המכשיר המיישן אותי..

נרדמת מקופלת בסלון מול הטלוויזיה, כדי להתעורר מתישהו לפנות בוקר, כשצווארי כואב, ולזחול לחדר השינה..

לא טוב..

אז זמן מה אחרי המעבר, קניתי אחרת. מתאימה בגודלה.

והיא הורכבה..

והחלה לפעול.

והשבוע, הדלקתי אותה כדי לגלות כיתוב על מסך כחול: נא לתכנת מחדש בעזרת התפריט. (טוב, הם עוד לא כותבים בעברית, וגם המילה ,"נא" חסרה שם, אבל היא מתאימה ברוחה לנאמר).

בימים עברו בכלל לא הייתי מנסה.

היה לי ברור שלא אצליח..

אבל משהו קרה.

קודם כל ניסיתי בעצמי. בדקתי בספר ההדרכה לטלוויזיה. ניסיתי לעשות את האמור בו.

ולא, לא הצלחתי.

והיה ברור, שלא אחכה לביתי, למשל, שתחזור.. ולא אתן את "העניין" לגבר..

התקשרתי בעצמי וללא תיווך גברי למוקד השירות של הוט.

הפעם, היה ברור לי, שיהיה בסדר.

ואיש התמיכה, בהיסוס, (גם הוא היסס...), הדריך אותי מה לעשות. וזה עבד!

בחיי!

בדרך כלל שיחותי עם מוקדי השירות כללו, במקרה הטוב, ניסיון אחד שלא צלח.. ואחר כך, אמירה שאני בעלת שתי ידיים שמאליות, ושלשם כך יש שירות.. ואז נשלחו אלי טכנאים.  

למזלי ולמזלם, התקלות אינן מרובות.

אבל סוף סוף הבנתי, שאין סיבה.

אין סיבה לא לנסות.

ולהצליח!

הבורג התפוס ההוא, שסירב להשתחרר ולאפשר לי להתמודד, נחלש עם השנים. התוכנה הוחלפה.

אני יכולה!

ביתי, שחונכה בידי אמא שחשבה עצמאי (אבל לא העזה...), מתמודדת עם כל תקלה, פנצ'ר בגלגל, ותיקונים בבית... למה לא? אבל הבת הזו, בהכירה את אימה, שמעה אתמול את סיפורי, והבינה היטב למה כיוונתי..

ואני, אני עוד זוכרת את תחושת הניצחון כשהחלפתי נורה בפעם הראשונה.. והיום זה מובן מאליו...

ותודה לרותי קוטלר, שעוררה את תיאבוני לספר כאן.