אחת לכמה זמן מגיע המועד של ה"פגישה" עם הרופאה.

הביקור התקופתי.

הבדיקה.

כמה ימים לפני כן אני מתחילה להיות במתח.

כל מה שכואב - כואב יותר.

כל מה שלא טוב - צועק את עצמו.

ומגיעים הפחדים.

היום, בפעם הראשונה, הבנתי, שגם הפחד הוא חלק מהשיגרה.

שמשהו קהה בפחד הזה.

התרגלתי גם אליו.

אז יש שלושה סוגים של כאב: האחד, כזה שאצטרך, כנראה, לחיות איתו. לא אפסיק להתעניין אם יש משהו לעשות, אבל לדעת, שבינתיים אין.

השני, כאב שצריך לנסות לטפל בו.

בכל מיני שיטות.

לחפש רופא אחר, טיפול אחר, משהו..

ועוד אחד,  

הכאב שמשמש כהתראה.

וגם הוא גובר לקראת הביקור.

הוא צועק. מזכיר.

אומר: היזהרי.

ולפעמים גם אומר: אני כאן!

חזרתי!

אני "הדבר ההוא". ועוד מעט גם אנצח אותך.

כשתירדמי, ולא תשימי לב אלי, אני אגדל פתאום, אהיה פתאום ענק, ומאוחר מידי.

ואני ערמומי כזה, דווקא כדי להטעות. נדמה לך שאת צועקת "זאב, זאב", וכשתהיי בטוחה שזו צעקת השקרן, אגיע פתאום, אני הזאב, ואטרוף אותך.

והוא מדבר אלי, הכאב הזה, ומכאיב בנפשי. ולא מאפשר לי לישון בלילה.

ומכריח אותי למשש. ולחוש שיש שם "משהו". ולהגיע לרופאה מרוטשת מרוב פחד. ולא הגיונית מספיק. 

בעוד שעתיים אהיה בביקור התקופתי הזה.